כשהכלכלה הופכת מכלי למטרה
כל עוד לא ישונה מבנה תקציב המדינה שמתווה את סדר העדיפויות החברתי, כל שליפה של נתניהו תהיה לא יותר מפלסטר
מיד לאחר הבחירות האחרונות, כינס "כלכליסט" את בכירי משרד האוצר לשעבר לפאנל מיוחד. במסגרת הפאנל הציג אז אורי יוגב, הממונה על התקציבים לשעבר ויועצו הכלכלי של בנימין נתניהו, את משנתו הכלכלית של ראש הממשלה הטרי בשלושה משפטים ברורים: "אני מאמין שצריך להוריד את המסים בחדות. עם זאת, אי אפשר גם להגדיל את ההוצאה הממשלתית וגם להוריד מסים. מנגנון של הפחתת מסים, שמקטין את צד ההכנסות, משפיע בהתאם גם על צד ההוצאות - ומצמצם את היקף הממשלה".
את סדר העדיפויות הכלכלי־חברתי של ישראל 2011 צריך לבחון תחת האמירה הזו של יוגב, שמשקפת נאמנה את התהליכים התקציביים שמתרחשים בישראל זה עשור לפחות.
רגע לפני שמורידים את המס על הדלק ומתחילים לבנות מעונות בחינם לסטודנטים במחשבה שזה מה שיחזיר את מעמד הביניים הישראלי לחורים שהוא יצא מהם בשבועיים האחרונים, מבט על הגרף הזה מבהיר ברגע שכל פעולה ממשלתית נקודתית היא לא יותר מפלסטר.
לקצץ בכיסי השומן של תקציב הביטחון
תקציב הביטחון בשנת 2011 השתלט על 13.6% מהתקציב כולו. וזה עוד לפני שמביאים בחשבון את המיליארדים שזורמים לתקציב זה במהלך השנה על ידי העברות תקציביות עלומות בוועדת הכספים מסעיפים תקציביים אחרים.
תקציב הביטחון הוא חור שחור שבודדים יודעים כיצד הוא מתחלק באמת, דבר שמונע ביקורת ציבורית אמיתית לגבי גודלו ואופן ניהולו. עם זאת, לא יהיה מופרך להניח שקיצוץ מסוים בתקציב הביטחון, או אי־הגדלתו, לא יפגעו דווקא במערך "כיפת ברזל" או ברכישת מטוסי קרב נוספים, כי אם בכיסי שומן אחרים שמערכת הביטחון מנהלת.
הסעיף התקציבי השני בגודלו הוא תשלומי ריבית על החוב של מדינת ישראל (חוב חיצוני ופנימי). בשנת 2011 אמורה ישראל לשלם 36.8 מיליארד שקל בהחזרי ריבית, שהם כ־10% מתקציב המדינה. מדובר בסכום עתק, גדול מתקציב משרד החינוך או הבריאות למשל, שהדרך היחידה לצמצמו, לפי פקידי האוצר, היא להמשיך ולהקטין בהתמדה את היחס בין החוב של ישראל לבין התוצר שלה.
ככל שיחס זה יהיה נמוך יותר, כך הריבית שישראל תשלם בגין חובה תהיה נמוכה יותר - בשל דירוג אשראי טוב יותר ופרמטרים נוספים - והממשלה תוכל להפנות תקציבים נוספים למטרות אחרות.
רק שאם ניזכר באמירה של יוגב שפתחנו איתה, נוכל להבין שתהליך זה קורה, אם בכלל, רק בשוליים של התקציב - משום שהוצאות הממשלה ביחס לתוצר מצטמצמות באופן הדרגתי.
התקציב הבא בגודלו הוא תקציב החינוך - 9.7% מכלל התקציב. לכאורה, מדובר בהשקעת עתק. אלא שכפי שיפורט בהמשך, גודל ההשקעה לא בא לידי ביטוי בהישגי מערכת החינוך, דבר שעלול להצביע על חלוקת תקציבים בלתי יעילה.
כך גם לגבי תקציב הבריאות, שמהווה 5.5% מכלל התקציב. תקציב המשרד להגנת הסביבה - שאמור לדאוג לכך שלא רק נחיה כאן אלא גם נהנה מאיכות חיים - עומד בשנת 2011 על 296 מיליון שקל בלבד. לשם השוואה, זהו 0.5% בלבד מתקציב הביטחון.
חלוקת התקציב כתמונת ראי לאי־השוויון
התוכנית הכלכלית שהונהגה ב־2003 על ידי שר האוצר דאז נתניהו מהווה נקודת ציון חשובה במימוש התפיסה לצמצום מעורבות הממשלה במשק. בשנים 1995–2003 היתה ההוצאה הממשלתית הכוללת יציבה יחסית, ומאז, תוך זמן קצר יחסית, היא פחתה בכ־7% תוצר.
הירידה התחלקה בעיקר בין שלושה תחומים באופן דומה: הוצאות הריבית, הוצאות הביטחון וההוצאות החברתיות על חינוך, בריאות וביטחון חברתי. ב־2010 היה משקל ההוצאה הציבורית הכוללת כחלק מהתוצר בישראל נמוך מברוב מדינות ה־OECD.
אם מנכים את ההוצאה הביטחונית, שבישראל משקלה גבוה משמעותית בהשוואה למדינות המפותחות ושעמדה ב־2010 על 7.5% מהתוצר, הרי שדירוגה של ישראל בהשוואה ליתר מדינות ה־OECD נמוך עוד יותר.
שיעור ההוצאה לחינוך בישראל עמד ב־2009 על 7% מהתוצר בהשוואה ל־6% מהתוצר במדינות ה־OECD. עם זאת, האוכלוסייה בישראל צעירה בהרבה בהשוואה למדינות מפותחות: שיעור התושבים בגילאי 0–14 עומד בישראל על 29% בהשוואה ל־19% במדינות ה־OECD. על כן, יש לבחון את ההוצאה הממוצעת של המדינה על תלמיד - ובמדד זה נופלת ישראל מרוב המדינות המפותחות.
במקביל, נרשמת עלייה בהוצאה הפרטית לחינוך: על פי נייר עמדה של האגודה לזכויות האזרח, עומד המימון הפרטי על חינוך בישראל על 25% לעומת 15% במדינות ה־OECD ו־10% באירופה.
חלקים נרחבים בחברה הישראלית אינם יכולים להרשות לעצמם להשלים מכספם את החינוך הלקוי הניתן במערכת הציבורית - מה שמוביל להעצמת אי־השוויון בתחום החינוך. כך, הרמה הנמוכה שמפגינים תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים נובעת גם מעלייה במספר הנבחנים החלשים - כתוצאה ישירה מהגדלת אי־השוויון.
במקביל, ב־30 השנה האחרונות נמצאת ההוצאה הממשלתית לבריאות לנפש במגמת ירידה - כאשר במקביל לכך נרשמה עלייה מתמדת בשיעור ההוצאה הפרטית על שירותי בריאות. כך, למשל, בשנים 1997–2007 עלתה ההוצאה הפרטית לשירותי בריאות של כל ישראלי בכ־7% בממוצע. ירידת חלקו של המימון הציבורי בתחום הבריאות פוגעת בנגישות לשירותים ובהפחתת ההגנה על תקציב משקי הבית מפני הוצאה בלתי צפויה, אבל הכרחית, על שירותי רפואה.
במקום לתכנן מחדש בחרו בפתרון הקל
לצד גודל ההוצאה הציבורית על שירותים אזרחיים בישראל, לא פחות חשובה היא השאלה מה עושים עם הכסף. לפי דו"ח מרכז טאוב שפורסם בשנה שעברה, במהלך שני העשורים שחלפו מאז "תוכנית הייצוב" של המשק ב־1985 היתה ההוצאה הציבורית האזרחית (ללא הוצאות ביטחון) בישראל גבוהה יותר מאשר במדינות ה־OECD.
ובכל זאת, אופן חלוקת העוגה הוביל לכך ששיעורי העוני, אי־השוויון ומגמת הצמיחה בישראל בעייתיים ביותר. במקום מחשבה מחדש לגבי אופן הקצאת המשאבים, הפוליטיקאים בחרו במוצא הקל יותר: צמצום מעורבות הממשלה במשק שהוביל למצב שבו שיעור ההוצאות האזרחיות מהתוצר בישראל נמוך מהממוצע ב־OECD.
בשנות השישים עמדה ההוצאה האזרחית על 20.6% מהתוצר במשק - שיעור הנמוך משמעותית מההוצאה הממוצעת בעשורים האחרונים (כ־35.6% ב־ 1985-2005 וכ־32.7% ב־2005-2008). למרות אי־ודאות קיומית בתחום הביטחוני ועשור בלבד לאחר תקופת הצנע, נהנה המשק הישראלי במחצית הראשונה של שנות השישים מתנופה של קליטת עלייה מסיבית והשקעה בתשתיות ובאוניברסיטאות מחקר.
הישגים אלה התרחשו בסביבה של פערים נמוכים ביותר בהכנסות: הכלכלן פרופ' פול סמואלסון, למשל, טען אז כי מבין המדינות הלא־קומוניסטיות ישראל היא השוויונית ביותר.
לצד הדרישות מהממשלה להקלת נטל המסים העקיפים על מעמד הביניים וסיפוק פתרונות דיור, דרישה אחרת שראוי שתושמע נוגעת למדיניות הננקטת כלפי הציבור החרדי והערבי: הכנסתן של אוכלוסיות אלה אל מעגל העבודה היא נקודת מפתח ביכולת של החברה והכלכלה הישראלית לעשות את השינוי אל עבר משק שוויוני יותר - אבל גם כזה שמציג שיעורי צמיחה גבוהים ושיפור בר־קיימא באיכות החיים.
