המלאכיות של צר לי

לערב התרמה שארגנה ענת אהובי לעמותת ת.מ.ר לפני כשנה וחצי הוזמנו לא רק בעלה לשעבר יגאל אהובי, אלא גם נוחי דנקנר, אפרים קונדה, רוני דואק, אורי שני, זאב וורמברנד, עמרי פדן, איליק רוז'נסקי, חמי פרס, רוני פורר ובכירים רבים אחרים בעולם העסקים הישראלי. חלקם הגיעו לערב, אחרים הסתפקו במשלוח תרומות נדיבות, ובכל מקרה הניב האירוע, בהשתתפות להקת בת שבע, סכום כסף מכובד לטובת פעילות העמותה, התומכת בילדים שעברו טראומה רגשית.

האירוע הזה, כמו גם הפעילות ההתנדבותית של אהובי כפי שהיא עצמה מתארת אותה, מתמצתים את סיפור ההשתלטות של נשות האצולה העסקית על עולם הפילנתרופיה הישראלי. כבר שלוש שנים שאהובי היא מנכ"לית בהתנדבות של ת.מ.ר. ברור לה ששם המשפחה שלה, שהיא נושאת מאז שהיתה נשואה ליזם הנדל"ן המיליארדר, הוא חלק מהמשחק. ובאותה מידה ברור לה שלא היתה רוצה להרגיש שהיא פונה לפילנתרופיה על תקן "האשה הקטנה".

שולה וליאון רקאנטי בכנס השנתי של עמותת ילדים בסיכון

לאורך שנות נישואיה, היא מספרת, ניסה בעלה לשכנע אותה להיכנס לפעילות פילנתרופית, כפי שראה שעושות נשים רבות בסביבתו החברתית, אך היא סירבה והמשיכה לעבוד בעסקי הנדל"ן המשפחתיים. "בעבר זה לא בא בחשבון מבחינתי", היא מספרת ל"מוסף כלכליסט". "הייתי צעירה עקשנית ואמביציוזית, היו לי פנטזיות, וגם היתה לי התנגדות נפשית לכך שיגאל כביכול מציע לי ויודע מה מתאים לי. היה נראה לי מאוד ארכאי ולא מפתה לעסוק בדברים שעושות דודות מויצו ונעמת. רק שבשלב מסוים כבר נמאס לי לעסוק בנדל"ן, נשבר לי והחלטתי ללכת על זה".

"ללכת על זה" פירושו להיכנס לתפקיד חברתי מאוד מסוים, ולעשות שימוש בשם המזוהה במילייה החברתי הגבוה. כך זה עובד בתעשייה הזאת. אהובי אומרת שהיא משתעשעת לעתים ברעיון לחזור לשם נעוריה, ברנפלד, אבל יודעת שבעולם הפילנתרופיה האפקט של "ענת אהובי" גדול הרבה יותר. "בהתחלה אני מציגה את עצמי רק כ'ענת' לאנשים חדשים ורק אחרי שנוצרת כימיה אני אומרת 'ענת אהובי'. אבל בעולם הזאבים הזה לפעמים אני חייבת לשלוף את השם. יש מקרים שבהם אף אחד לא היה מסתכל עליי אם לא הייתי 'אהובי'. רק כשאני אומרת את שם המשפחה אני זוכה פתאום ל'אה, אוקיי, אני מוכן להקשיב'".

למה בעצם?

"כי מדובר באנשי עסקים שמקבלים המון בקשות מדי יום מהמון גופים. צריך לעבור את המסננת שלהם, שהיא מאוד מאוד צפופה. מכיוון שאני חדורת מטרה, אז לפעמים אני משתמשת בשם, כן. אין לי סיבה להתבייש בכך. השם אהובי הוא מותג, ויש לי חלק ביצירתו במשך הרבה מאוד שנים".

"אולי אני חיה בבועה"

לא ברור אם מאחורי כל גבר מצליח אכן עומדת אשה, כמאמר הפתגם העממי, אבל כמעט ברור לגמרי שמאחורי כל עמותה מצליחה עומדת אשה - ולא סתם אשה, אלא ברוב המקרים אשה עשירה, מצליחה ומקושרת מאוד. מיפוי של עולם העמותות הישראלי שערך "מוסף כלכליסט" בשבועות האחרונים מגלה שבראש עשרות ארגוני סיוע מרכזיים בכל התחומים, מטיפול בילדים עזובים, דרך חינוך בפריפריה ועד עזרה לחולי סרטן, עומדות נשים. עשרות רבות נוספות הן חברות ועד מנהל, חברות אגודות הידידים או עומדות בראש פורומים פנימיים לגיוס כספים. חלק ניכר מהנשים הללו הן "שמות מוכרים" בתעשיית הפילנתרופיה, כאלו שאזכורם פותח בקלות רבה יותר צוהר ללבה של אצולת הממון.

שרון איילון עם חיים רביבו וג'קי בן זקן באירוע התרמה של עמותת לב אוהב צילום: אלירן אביטל

האינטרס של העמותות ברור: הן מחפשות קרבה למאגר התורמים הנחשק של האלפיון העליון, ומוצאות את מבוקשן בקרב נשות האלפיון הזה, שהן בדרך כלל בעלות קשרים מפותחים לא פחות מאלה של בעליהן, ובהרבה מקרים יש ברשותן זמן פנוי רב יותר. מטבע הדברים רבות מהן הן "נשים של" אנשי עסקים מצליחים ובכירי המשק. אחרות נולדו לעושר, וקבוצה נוספת היא של נשות עסקים מצליחות בזכות עצמן, שמסוגלות לפנות זמן גם לעיסוקים הפילנתרופיים.

קשת התפקידים שממלאות הנשים האלה רחבה מאוד: מהקמה וניהול בפועל של עמותה, דרך מעורבות רבה בארגון אירועים וגיוס כספים לעמותה, ועד לתפקיד סמלי בעיקרו שמתבטא בפעילות מינימלית אך מאפשר לעמותה להתהדר בשמן כדי למשוך תורמים פוטנציאליים. פונקציה אחרונה זו ממולאת גם על ידי גברים רבים בעולם העסקים הישראלי, שחלקם מכהנים בוועד המנהל של כמה וכמה עמותות במקביל בלי להשקיע בדרך כלל זמן רב בעבודה בפועל למען העמותה. עבודה זו היא כמעט תמיד נחלתן של נשות האלפיון, לא גבריו.

מימין רועי ורמוס, שולה רקאנטי וחגית בכר באירוע התרמה של עמותת חינוך לפסגות

וכמו בתחומים רבים אחרים, גם כאן האמריקאים עשו את זה קודם. "יש המון מחקרים שמראים שנשים מתנדבות יותר מגברים בארגונים ללא מטרות רווח", אומרת פרופ' דברה מש, אחת החוקרות המובילות בתחום בעולם, שמנהלת את חקר הפילנתרופיה הנשית במרכז לפילנתרופיה באוניברסיטת אינדיאנה. "אנחנו גם יודעים שנשים אוהבות להיות מעורבות בארגון שהן תורמות לו. ככה זה: נשים רוצות להיות מעורבות לפני שיתרמו, לדעת על הארגון, להבין כמה הוא אפקטיבי; הגבר פשוט מוציא את פנקס הצ'קים. לכן אנחנו מוצאים הרבה נשים שנכנסות להנהלות של ארגונים פילנתרופיים, ורק אחר כך מערבות את הבעל שיתרום. מובן שככל שאשה נהנית מרווחה כלכלית גבוהה יותר, היא מוצאות יותר עניין וזמן לעסוק בפילנתרופיה, ולכן אנו מוצאים התנדבות רבה יותר בקרב נשים הנשואות לגברים עשירים".

"התפתחה נורמה של כניסת נשות עסקים בעלי שם לתחום הפילנתרופי לאחר שהילדים גדלו", מתאר פרופ' הלל שמיד, מנהל המרכז לחקר הפילנתרופיה באוניברסיטה העברית, את המצב בארץ. "הרי מי שפונה אל איש העסקים עצמו יודע שהוא לא יוכל להקדיש להתנדבות בארגון הפילנתרופי את רוב זמנו, וברור שהפנייה לנשים היא דרך להתחבר באמצעותן גם לגברים.

עירית ויונתן קולבר בכנס השנתי של עמותת ילדים בסיכוי

"עם זאת, חשוב להבין שמדובר גם בנשים שעומדות בזכות עצמן, שחייבות לשרוד ולהחזיק בתפקיד. מבחינתן, לא מדובר בעניין אלטרואיסטי טהור. מתנדב מקבל הרבה: כוח, יוקרה, הזמנה לאירועים, תחושה של ערך. יש פה הרבה תגמול, ואולי גם תחרות סמויה עם הבעל. במקום להתבטל ליד הבעל הכוחני, מוביל הארגון, לאשה יש את חלקת האלוהים הקטנה שלה, תחושה שמעריכים אותה בזכות עצמה, וזה מתגמל מאוד".

למי תורמים? תסמונת הילד המחייך מדוע כולם ממהרים לתרום לעמותות לילדים, ולמה קשה כל כך לגייס כסף לסיוע לקשישים ועניים? ארי ליבסקר, 2 תגובות לכתבה המלאה 

"כל מה שמריח מ'אשתו של' מרתיע אותי"

לדברים של שמיד מתחברת מאוד שרון איילון, שלא גדלה עם כפית של אצולה בפה וצנחה לעמותת לב אוהב אחרי שנישאה לארז אלוביץ' לפני כחמש שנים. מי שהיתה מוכרת בעיקר כבוגרת תוכנית הריאליטי "קחי אותי שרון" מצאה את עצמה לומדת את תפקיד מנכ"לית העמותה, שמילאה עד לפני כחודש, תוך כדי ביצועו. "ארז חשף אותי לעמותה", מודה איילון בגילוי לב. "הוא היה חבר עמותה פעיל, המנכ"לית הקודמת עזבה, אז הצעתי את עצמי. אפשר להגיד שממש זרקו אותי לתפקיד מההליקופטר באמצע הים וככה למדתי לשחות, לתפקד. חובת ההוכחה היתה עליי. אבל האפשרות להיחשף, לעסוק בתחום שנותן הרגשה של מטרה וערך עצמי - היא מאוד חשובה. אני מוצאת את עצמי כל הזמן חדורת מוטיבציה להצליח בעוד ועוד אירועים, לעשות עוד מיזם. זאת התמכרות להצלחה ולהרגשה שעושים משהו בעל ערך. אני רואה המון פעילות פילנתרופית מסביבי. אולי אני פשוט חיה בבועה, ואולי זה בקליקה שלי, אבל זה סוג של בועה חיובית".

גיל וחדווה שרון באירוע התרמה של עמותת YRF לחינוך

את אהובה ינאי, מנכ"לית עמותת מתן בתשע השנים האחרונות ואלוף־משנה במילואים, מטריד מאוד הדימוי הרווח של נשות חברה אמידות העובדות בעולם הפילנתרופי. ינאי מרגישה צורך להדגיש באזניי כי נכנסה לתפקידה במתן - ארגון המסייע לחברות לנהל את פעילותן החברתית בצורה מקצועית - חמש שנים לפני שבעלה, שלמה ינאי, מונה למנכ"ל ענקית התרופות טבע. היא מבקשת כל כך להימנע מלהצטייר כ"אשתו של" שלדבריה, היא ממעטת לשתף את טבע בפעילות העמותה. "יש שיתופי פעולה בין מתן לטבע, אבל מעט", היא אומרת. "יש נושאים שבהם אנחנו ייחודיים ועובדים עם כל החברות הגדולות במשק אז אין סיבה לא לעבוד גם עם טבע, אבל בצורה מאוד זהירה. הזהירות נדרשת כדי שלא יצטייר כאילו שאני חיה מגוף שמנוהל על ידי בעלי, כשממש אין לכך סיבה. מעולם לא פעלתי כאשתו של".

גם חדוה שרון, אשתו של מנכ"ל פלאפון גיל שרון, בורחת מהתיוג של עזר כנגדו. "כל מה שמריח מ'אשתו של' מרתיע אותי, אבל כשפנו אליי לבקש שאסייע בארגון אירוע לציון עשור לעמותת גיבורים קטנים לא פנו אליי כאשתו של. אני עובדת בחברה בשם 'בלייט האוס', שנותנת טיפול כולל בהשקעות של המשפחה בארץ ובחו"ל, ויש לנו פעילות בשוק ההון, אז פנו אליי כמי שיכולה לסייע בצד הכספי ולהגיע לגופים שיכולים לסייע. בסוף התלהבנו והרחבנו את הפעילות ועשינו דברים מעבר. אף שאני מאוד עמוסה, אני פועלת היכן שאני יכולה, בנגיעות, בפרויקטים, לא משהו שלוקח 100% מהזמן".

"לפעמים השם רקנאטי זה חרב פיפיות"

על בעיה קונקרטית המתעוררת בשל השימוש בשמות המשפחה המוכרים שלהן מצביעה ד"ר שולה רקנאטי, שמשמשת בשמונה השנים האחרונות יו"ר חינוך לפסגות, עמותה התומכת בחינוך ילדים בפריפריה. "על פניו נדמה שהתמזל מזלה של העמותה שחברה אליי, אבל האמת היא שזאת חרב פיפיות. הרבה תורמים יוצאים מנקודת הנחה שאם אני משמשת יושבת ראש העמותה אז אין צורך בשותפים ויש מספיק כסף. במובן הזה השם פועל לרעתנו. השם והיוקרה ללא ספק מסייעים לפתוח דלתות ולהגיע לאנשים הנכונים, אבל זה לא פשוט. יש פה מערכת עדינה של קשרים חברתיים ועסקיים, והתורם עלול לחשוב שיש עמותות אחרות שיש להן פחות מקורות תמיכה".

עד כמה העמותה נשענת על השם שלך?

"השם לבדו לא יעשה את העבודה, זה צריך להיות מלווה בעשייה, התמסרות ונכונות למאמץ ולעבודה קשה באמת. הנשים שבעשייה הזאת לא נותנות רק את שמן. זה מעסיק אותן, תופס אותן ומכניס אותן למערכות לא נעימות. הרי כל נושא גיוס הכספים מציב אותך בעמדה של מבקש, את שומעת המון לא, לפעמים אפילו בגלל השם שלך, וזאת לא פוזיציה כל כך נוחה. יש בזה הרבה עבודה קשה".

אבל המציאות בשטח מוכיחה כי העמותות אינן מוטרדות מ"חרב הפיפיות" שעליה מדברת רקנאטי. להפך, הן עושות כל שביכולתן כדי לגייס עוד ועוד נשים בעלות שם לשורותיהן. רעיה שטראוס, עד לאחרונה מבעלי המניות המרכזיים בקונצרן שטראוס־עלית ומהפילנתרופיות הבולטות במשק, מספרת כי היא מוצפת כל הזמן בפניות מארגונים שונים, שאת רובן היא נאלצת לדחות.

שרי אריסון, יו"ר ומייסדת קרן אריסון. בתו של תד אריסון

"לפני כמה ימים פנו אליי נציגי ארגון זק"א וביקשו ממני לשאת תפקיד רשמי בארגון. דחיתי את הבקשה. זק"א הוא ארגון מדהים ומכובד, אבל אני לא יכולה להיכנס אליו פתאום. גם כך אני לא מכילה את כל מה שאני עושה היום - אז עם כל הכבוד וההערכה לארגון, נאלצתי לומר לא. פניות יש כל הזמן, ואני דוחה בקשות רבות. אני גם מאמינה שאתה הכי אפקטיבי כשאתה מסכים ב־100% עם הרעיונות של העמותה שבה אתה פעיל, ולכן אני מתמקדת בעיקר בנוער (הזדמנות אחרונה, אחריי ובית השאנטי); כל אחד שהם מצילים מרגש אותי. אני גם מאמינה בחיבור לעם היהודי, ולכן פעילה בשותפות 2000, ואני פטרונית של להקת המחול הקיבוצית לא כי זה בון טון לתמוך באמנות, אלא כי הם מביאים לאכלוס הגליל ולמצוינות.

"לעומת זאת, יש פניות רבות אליי של ארגוני נשים, אבל אני לא מרגישה שאני מספיק מזדהה עם זה, כי בבית חוויתי דברים אחרים. אני מאמינה בחיבור יחד של גברים ונשים. גם תיאטרון בית ליסין ביקשו בעבר שאהיה הנשיאה וחיזרו אחריי, אבל זה לא בצפון ולא קשור לעולם התוכן שבו אני פועלת. האם מה שהם רוצים זה רק שם? אני אדם רציני, וכשאני תורמת את שמי אני גם עובדת, אני בשום פנים ואופן לא יכולה לתת את שמי רק באופן סמלי".

עופרה שטראוס. יו"ר מעלה, יו"ר יסמין. בתו של מיכאל שטראוס צילום: צביקה טישלר

את מרגישה שמתייחסים אלייך כאל שם להשכיר?

"אין לי בעיה להשתמש בשמי. השם שלי נקנה בזכות, בזכות הוריי ובעבודה קשה, ואני גאה להשתמש בו. יש מי שמשתמשים ביופי ובחוכמה, למה לא להשתמש גם בשם? אבל אני לא אתן רק את שמי. אני יקית, אין אצלי דבר כזה לתת את השם ולא לעבוד קשה, אני משקיעה בפילנתרופיה כמו בעולם העסקי, כמו בסטארט־אפ או בחברת השקעות. אני עובדת קשה מבוקר עד לילה ברחבי הארץ, כי אני רוצה לראות תוצאות. זה ממלא את החיים שלי".

נשים מתמקדות, גברים מתפזרים

בניגוד לשטראוס, אין ספור שמות נוצצים דווקא מפארים במקביל את פעילותם של כמה וכמה ארגונים פילנתרופיים. כצפוי, מדובר בעיקר בגברים, חלקם אנשי עסקים מהעסוקים במשק. יעקב פרי, לדוגמה, הוא בין היתר יו"ר דירקטוריון בית התפוצות, יו"ר חוג ידידי מרכז שיבא, יו"ר קרן הקולנוע הישראלי, יו"ר חבר הנאמנים של המכללה האקדמית תל אביב־יפו ויו"ר ועדת האסטרטגיה של עמותת איל"ן. עו"ד אלי זהר הוא יו"ר הנהלת תיאטרון גשר, נשיא האגודה לרפואה ולמשפט, יועץ משפטי בהתנדבות לעמות לילך ויו"ר פורום האתיקה של בית חולים שיבא.

ליאורה עופר. יו"ר אגודת ידידי הקאמרי. בתו של יולי עופר צילום: ורדי כהנא

זהר מתעקש כי אינו חבר ביותר מדי גופים: "אני חושב שאני מחלק את זמני נכון", אמר ל"מוסף כלכליסט". "יש לי צוות שמסייע לי בכל, ואני לא עושה את זה בשביל אף אחד אלא בשביל עצמי. בתיאטרון אני לא יושב ראש למראית עין, אלא יושב ראש פעיל, ובמקומות האחרים התפקיד שלי מצומצם יותר וכולל הסתכלות על הניהול, ייצוג בפני מוסדות ציבור".

אבל במרכז להתנדבות ופילנתרופיה בג'וינט מתקשים לקבל עמדה זו, ומאמינים כי תופעת חברות היתר בארגונים היא בעייתית מאוד. "לדעתי זה חוסר הבנה של התפקיד", אומרת מיכל לסטר מהג'וינט. "ככל שאדם מבין את תפקידו לעומק כמנהיג מתנדב הוא מבין שעליו להיות במספר הקטן ביותר האפשרי של ארגונים. שניים זה עוד אפשרי, אבל כשמדובר ביותר מזה ההנחה שלנו היא שאין אפשרות לעשות את זה כמו שצריך".

נשים, כאמור, נרתמות בדרך כלל באופן מלא הרבה יותר - בדרך כלל לעמותה אחת בלבד, ולפעמים לעמותה שהן בכלל הקימו. לעתים קרובות הן בוחרות לפעול, או לייסד מאפס, ארגון שמתמקד בטיפול במחלה או בלקות שממנה סובל אחד מבני משפחתן. כזה הוא סיפורה המוכר של ברכה זיסר, שיזמה את הקמת מאגר מח העצם הארצי אחרי שבעלה מוטי זיסר חלה בסרטן. גם טובה סגול, אשתו של תעשיין הפלסטיק ובעלי כתר סמי סגול, בחרה בתחום שהיה קרוב ללבה על בסיס היכרות אישית. "זה לא סוד שיש לנו בת לקוית למידה, שבזכותה הגעתי לניצן, שם שימשתי נשיאה במשך 15 שנה", סיפרה ל"מוסף כלכליסט". לפני שלוש שנים, כאשר בתה היתה בהריון, גילתה מה שהיא מגדירה כצורך ללא מענה והקימה בעצמה, מתקציב הקרן המשפחתית, את בייבי ניצן - מרכז המיועד לסייע להורים לקויי למידה. "מדובר בהורים עם קשיים, בין היתר בהורים שמתקשים להקריא סיפורים לילדים שלהם, הורים שרוצים להמשיך ללמוד ולהתפתח. חשבתי שחסר מרכז שייתן העצמה להורים כאלה. זה באמת הבייבי שלי. אנחנו מעורבים בהרבה פעילויות פילנתרופיות, אבל בזה אני פעילה כמעט יום יום, כבר קרוב לשלוש שנים. לסמי יש סיפוק בעסק שלו, ולי יש סיפוק בעסק שלי".

גם ורד גרינבוים, אשתו של מנכ"ל נוקיה אילן גרינבוים, מתמקדת בארגון אחד, ומשמשת מנכ"לית בשכר במשרה מלאה של חוג ידידי מרכז שיבא. עד ראשית 2009 היא היתה בעלת משרד עיצוב, אבל ביוני מונתה, בתיווכו של יו"ר חוג ידידי בית החולים יעקב פרי, למנכ"לית במקומה של יעל חולדאי, אשתו של רון חולדאי.

"הקשרים והמינגלינג עושים את העבודה", אומרת גרינבוים, ומדגימה את עוצמת הקשרים בפרויקט שהיא מקדמת כרגע בשיתוף מרכז פרס לשלום - "בית חולים של שלום", התומך בטיפול בילדים חולי סרטן המטופלים בבית החולים שיבא. "פרסמתי רק בשבוע שעבר הודעת 'save the date' לאירוע התרמה לפרויקט, וכבר הוזמנו עשרה שולחנות מלאים, במחיר 1,500-2,500 שקל לאדם, וגורמים משמעותיים במשק ייתנו חסות לאירוע: בנק הפועלים, אי.די.בי, סלקום, ישראכרט, הכשרת היישוב, שטראוס כנראה. כל התרומות יוקדשו לטיפול בילדים החולים".

החלק הארי של תפקידה של גרינבוים הוא בגיוס תרומות, אבל במסגרת תפקידה היא מעורבת בחלק ניכר מחיי בית החולים שיבא, וניכר שהפעילות הזאת היא בדמה. באחרונה היא מנסה לקדם "מהפכה במיתוג ליין הטקסטיל של שיבא, לקחת את המצעים, הווילונות, המגבות ועד לפיג'מות של היולדות - ולעצב אותן בצורה עכשווית, לצאת מהעיצוב המיושן והלא מעודכן של בית החולים ולעבור לעיצוב חדש ונעים. יש כוחות עיצוביים שמוכנים להירתם למאמץ ולעשות את העיצוב, ואנחנו בודקים מי יכולים להיות הפרטנרים, מחפשים תורם שייקח חסות על הפרויקט, או מישהו מתחום הטקסטיל או תורם שהנושא קרוב ללבו. מנכ"ל בית החולים זאב רוטשטיין אוהב מאוד את הרעיון".

אף שמדובר בעבודה בשכר, גרינבוים מדגישה כי לה ולחברותיה לא מדובר בעיסוק משתלם. "השכר לא גבוה, כך שהוא מבחינתי רק סוג של בונוס קטן", היא אומרת. "יתרה מכך, לפעמים אני משלמת מחיר יקר ליטרלית באירועים פילנתרופיים שאני מוזמנת אליהם, ואנחנו תורמים בהם. אבל הכסף זה לא העניין. אני רואה את התפקיד כפרק בחיי שהוא סוג של שליחות, לא עשיתי אף פעם דבר כזה".

"תרום לי ואתרום לך"

בכלל, בעולם שעובד לא מעט על בסיס עקרון ה"תרום לי ואתרום לך", מעידות הנשים שהתראיינו לכתבה זו כי כדי להצליח בתפקידן הן מוצאות עצמן מוציאות לעתים קרובות סכומים גדולים מההון המשפחתי על תרומות - גם לארגון שהן עובדות בו וגם ולארגונים מקבילים. בקרב נשים, לפי מחקריה של פרופ' מש, קיים דפוס של תמיכה כספית, המשולבת בהתנדבות פעילה. רעיה שטראוס מספרת, לדוגמה, כי ארגנה באחרונה בקרנגי הול בניו יורק קונצרט התרמה לסולני מרכז קשת איילון, המטפח כנרים צעירים מחוננים, והכרטיסים נמכרו במחיר של 1,000 דולר האחד. לאחר ששלחה למאות מוזמנים הזמנות אישיות, הנושאות את שמה, היה לה ברור כי כאשר תוזמן לאירועי התרמה שהם יארגנו, היא תצטרך להיענות. מעבר לכך, גם את כל ההוצאות על הערב הזה היא מימנה מכיסה כדי שההכנסות ממכירת הכרטיסים יועברו כולן ישירות לקשת איילון. "אם אני עושה אירוע אני מממנת את כל ההוצאות", היא אומרת.

נוהג ה"התחשבנות" הזה מוכר היטב גם לעו"ד תמי רוה־האוזנר, הפעילה במספר רב של גופים וולונטריים - בהם יד ושם, יד בן צבי, חבר הנאמנים של בצלאל, עלה, עזר לילד הנכה, תיאטרון החאן ותיאטרון הבימה. "מכיוון שכולם לרוב מקישים על אותן הדלתות כדי לקבל תרומות", היא מסבירה, "אם תרמתי למטרה פילנתרופית שאת ביקשת - קיימת אצלי ציפייה שאת או בן זוגך תתרמו למטרה פילנתרופית שאני מעורבת בה".

רוה־האוזנר נוגעת כאן באחד הנושאים הטעונים ביותר בעולם הפילנתרופיה - התחרות הקשה על כל תרומה, שנובעת מכך שמספר העמותות והמטרות גבוה, ומספר התורמים קצת פחות. לפי עתר רזי אורן, מנהלת תחום פילנתרופיה בשיתופים – המרכז לקידום החברה האזרחית, בראשות איש העסקים רוני דואק, יש בישראל קרוב לעשרת אלפים איש בעלי מיליון דולר "פנויים". אבל מתוכם רק כאלף תורמים באופן קבוע יותר מ־25 אלף דולר בשנה למטרות שונות - ועליהם מתחרות כ־2,000 עמותות בחירוף נפש.

נתונים אלה תומכים בהגדרתה של שולה רקנאטי את המגזר השלישי כ"שוק מאוד מאוד תחרותי". שרון איילון נזכרת כמה הופתעה בתחילת דרכה בלב אוהב מהתחרות הקשה בתחום: "לקח לי זמן ללמוד שצריך להיות קצת פוליטיקאי בדברים האלה. צריך להבין כל תורם, מה מעניין אותו, מה יעשה לו טוב. בהתחלה לא הבנתי מה הבעיה לתרום אם יש, אבל אחר כך הבנתי כמה התחרות הולכת ונעשית קשה. אנשים מאוד שבעים מפניות, וכדי שיתרמו צריך לפתות ולשכנע אותם".

התחרות הקשה היא גם אחד הדברים העיקריים שעמם מוצאת את עצמה ורד גרינבוים מתמודדת. לדבריה, אף ש"יש פרגון בתחום - אני רוצה לפרגן ורוצה שיפרגנו לי, ולכן אני הולכת לאירועים של כולם", על התרומות הגדולות אין ספק שיש תחרות עזה. "יש מאבק על התורמים הגדולים, כי שם זה בא בהכרח אחד על חשבון השני. אם תורם כלשהו מחובר לבית החולים איכילוב ושם מרכז הכובד שלו - זה תקציב שלא יהיה אצלי, וחבל לי. אין ספק, זה מאבק".