השופט שלא הגן על זכות הציבור לדעת

"אדוני יאמר את האמת, את כל האמת ורק את האמת" - על המשפט הזה חזר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, יהודה זפט, מאות פעמים, כשהופיעו בפניו נחקרים על דוכן העדים. פרקליט הצמרת עו"ד יעקב וינרוט התחייב גם הוא לקיימו, כשעלה בעצמו להעיד במשפט השוחד המתנהל נגדו.

בימים האחרונים התברר כי השופט זפט לא תמיד עומד באמת המידה שעל בסיסה מתקיימים משפטים באולמו. הקהילה המשפטית סערה וגעשה סביב השאלה היכן נמצאת האמת בין הגרסאות הסותרות של וינרוט וזפט לגבי טיב היחסים ביניהם. תשעה ימים לאחר שהפרשה נחשפה לראשונה ב"כלכליסט", ולאחר שכמעט בכל יום שחלף מאז חשף "כלכליסט" חלק קטן נוסף בפאזל המרכיב את אותה האמת, נוצר הרושם כי מי שאמר את כל האמת היה הפרקליט הנאשם בפלילים ולא השופט הבכיר.

עו"ד יעקב וינרוט צילום: אוראל כהן

ככל שחלפו הימים התברר כי המידע שמסר זפט על הייצוג לא היה מדויק, וכי לאחר שיוצג על ידי וינרוט לא ביצע את הגילוי הנאות המתחייב כאשר דן בתיקים שבהם היה וינרוט צד. מאז חשיפת הפרשה ניסה זפט למנוע מהציבור את זכותו לדעת - גם אם באיחור ניכר - את האמת וכל האמת.

מדוע נהג כך? אולי חשב כי תגובות רפות ומידע חלקי, המגלים טפח ומכסים טפחיים, יסייעו לו לשמור על אמינותו. אולי חשש ממבול של בקשות לביטול פסקי דין שנתן, בטענה שלא היה רשאי לדון בתיקים שבהם היה מעורב וינרוט מבלי לאפשר לבעלי הדין שמנגד להחליט אם להעביר את עניינם לשופט אחר. ואולי נרתע משאלות על התשלום הנמוך ששילם לווינרוט.

המבוכה של ביניש וגל

על פי העובדות שהתבררו עד כה, עו"ד וינרוט טיפל בעניינו של השופט זפט במשך חמש שנים, מנובמבר 1989 ועד דצמבר 1994. בתקופה זאת רדפו פרקליט הצמרת וינרוט ושותפו הבכיר דאז בעז בן צור אחר כספים שדרש השופט זפט מחברה קבלנית ששקעה בחובות. בתמורה לייצוג הממושך שילם זפט לווינרוט שכר מגוחך של 16,597 שקל בלבד - 272 שקל לחודש בממוצע.

בשנתיים האחרונות לייצוג קלט וינרוט כמתמחה במשרדו את בתו של זפט, חן זפט־פייגלין, ושלוש שנים וחצי לאחר מכן, במאי 1998, כבר החל משרדו להופיע בפני זפט בהליכים רבים, ובהם תיקי ענק. המשרד צבר רצף של זכיות, בעיקר בשנים הראשונות: ב־1999 למשל, הצליח משרד וינרוט לפסול מכרז של הטוטו לתקציב פרסום, לפסול מכרז של רשות שדות התעופה, לקבל צו זמני לטובת חברת אפקון, ולהדוף בקשה לצו של בעלי מניות בהילטון.

בשבוע החולף מסר זפט ל"כלכליסט", באמצעות דוברת בתי המשפט, כמה גרסאות שהיה בהן אולי גרעין של אמת, אך לא כל האמת. זפט אמר שהתיק התברר "במשך תקופה קצרה ביותר במהלך 1989", וכי רק "20 שנה לאחר מכן" הופיע וינרוט בפניו. טענות אלה התבררו כאמור כלא נכונות.

דורית ביניש

בשבוע שעבר גיבו נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש ומנהל בתי המשפט משה גל את זפט. השניים הודיעו כי לפי כללי האתיקה לשופטים, בנסיבות דומות לאלה שבהן עמד זפט חלה על שופטים תקופת פסילה של חמש שנים. אפשר רק לנחש מה רבה היתה מבוכתם עת התברר מאוחר יותר כי תקופת הצינון של זפט ארכה בקושי שלוש שנים וחצי.

ובכל זאת, כפי שפורסם ב"כלכליסט" שלשום, אין כנראה חובת פסילה אוטומטית לשופט בנסיבות כאלה, אך ישנה חובת גילוי לצדדים, שלא מתאדה ולא נעלמת לא אחרי שנה, לא אחרי חמש שנים, ואפילו לא אחרי 15 שנה. השופטת המחוזית שרה ברוש, שידעה זאת, הודיעה למי שהופיע בפניה מול וינרוט ב־2009, כי בשנות התשעים הוא העניק ייצוג לבעלה, ושאלה אם יעדיף להתדיין בפני שופט אחר.

מדוע, אם כן, בחר זפט להסתיר מפני המתדיינים את הייצוג המסור שקיבל במשך חמש שנים מווינרוט? מדוע לא חשב כי ללקוח שמגיע לשערי בית המשפט, נותן בו את אמונו, משלם ממיטב כספו לעורכי דין, ולוקח את הסיכון שאם יפסיד ישלם כסף רב לפרקליטי הצד השני - יש זכות לדעת שהשופט הדן בעניינו עשוי להיות אסיר תודה לצד שכנגד ולהחליט אם להישפט בפניו? שאלות אלה עדיין פתוחות.

שכר טרחה מעורר תמיהה

כללי האתיקה לשופטים לא עוסקים רק בדיני פסלות. אחד הכללים, למשל, קובע כי "שופט לא יקבל הנחה ברכישת מוצר או בקבלת שירות, אלא אם כן ההנחה ניתנה על פי הסדר כללי שאושר בידי מנהל בתי המשפט". המסקנה היא כי אף אם וינרוט נהג להעניק הנחות נדיבות לעובדי ציבור, הרי שלזפט אסור היה ליהנות מהן ללא אישור. מיותר כמובן לציין כי באותן שנים ובשנים שלאחר מכן ידע זפט היטב מהו שכרם הריאלי של פרקליטים בכירים, ולראיה: צדדים שהפסידו אצלו חויבו בעשרות אלפי שקלים הוצאות בכל פעם.

"כלכליסט" פנה אתמול לכמה פרקליטים בכירים ושאל מה היה שכר הטרחה שגבו מלקוחות בתחילת שנות התשעים. כולם בדקו וחזרו עם תשובות דומות: 300–350 דולר לשעה, לפני מע"מ. שער הדולר בסוף 1989, כשווינרוט החל לייצג את זפט, עמד על 2 שקלים לדולר. חמש שנים לאחר מכן, כשהייצוג הסתיים, היה השער 3 שקלים לדולר.

גם אם נניח שווינרוט היה באותם ימים צנוע מעמיתיו וגבה 30% פחות, 225 דולר לשעה בלבד, חישוב שקלי לפי שער דולר ממוצע של 2.5 שקל לדולר מביא את שכרו של וינרוט לשעה ל־652 שקל כולל מע"מ. מכך עולה שזפט שילם לווינרוט עבור 25 שעות עבודה, שהן בדיוק חמש שעות עבודה בשנה. האם זה היה היקף הייצוג?

לגרסת וינרוט, התיק כלל "עבודה רבה שהתפרסה על פני תקופה ארוכה... ארבעה קלסרים, הופעות בחיפה, לא בתל אביב, ים של חומר". נוסף על כך, קשה להתעלם מהעובדה שלצד וינרוט עבד קשה על התיק גם עו"ד בעז בן צור, עד כדי כך שקשה לאמוד כמה שעות הושקעו בו. וינרוט, במקום להכביר מילים, צירף את התיק כמוצג במשפטו, כדי שהשופט גלעד נויטל יתרשם בעצמו מהיקפו.