אמא אמרה: "זה שמגישים לילדה ארוחת צהריים חמה לא מבטיח שחייה טובים"

נולדתי ברמת גן לחנה ויצחק רהב, ילידי הארץ, וגדלתי ברחוב הרוא"ה. הוריי היו שכירים שעבדו מהבוקר עד הלילה. אמא סיימה את המכללה לביטחון לאומי והגיעה לדרגה הכי בכירה שאשה עשתה עד אז במשרד הביטחון כששימשה מנהלת מחלקת הנח"ל. לפניה עשו זאת רק גברים ואלופי משנה. אבא היה סמנכ"ל תפעול בעץ לבוד ואחר כך בויטה. זה היה חריג מאוד בשנות השבעים שגבר מכבד ומעריך את הקריירה של אשתו, בעיקר אם זו היתה יוצאת בחמש בבוקר לעבודה, לראות היאחזויות נח"ל בכל חור נידח בארץ, וחוזרת רק בלילה. אבא התעורר בארבע בכל בוקר, הכין לכולנו סנדביצ'ים, חתך לאמא ירקות ופירות וארז לה אוכל, כדי שתקום ותוכל מיד לצאת לעבודה. המסר תמיד היה: 'אמא עובדת - תכבדו את זה'.

1967 רני רהב, בן ארבע, עם הוריו חנה ויצחק, יער בן שמן

"מגיל ארבע אני זוכר את עצמי חוזר הביתה מהגן בקו 63 לבד, נסיעה של שתי תחנות. זאת לא היתה ישראל של היום שפוחדים שמשהו יקרה. רמת גן של אז היתה כמו קיבוץ. מאוחר יותר גם למדתי להכין לעצמי אוכל, אף על פי שחיכה לי גם אוכל שאמא הכינה במקרר. זאת היתה הוכחה נפלאה לכך שאפשר לגדל ילדים עם קריירה וללא רגשות אשם. אבל אני זוכר יום אחד בכיתה ו' שהיה לי משבר. ביקרתי בבית של ילדה מהכיתה, וראיתי שאמא שלה מכינה לה ארוחת צהריים חמה ומגישה לה אותה. בערב סיפרתי את זה לאמי ושאלתי למה אצלנו זה לא ככה. אמא אמרה: 'זה שמגישים לה ארוחת צהריים חמה זה לא ערובה לכך שהחיים שלה טובים יותר'. כעבור שנה ההורים של אותה ילדה התגרשו, ואלה היו גירושים מהמכוערים ביותר שהעיר רמת גן ידעה. אז כבר בתור ילד הבנתי שהארוחה החמה היא קלישאה פתטית.

"האינסטינקטים החברתיים שלי תמיד היו חזקים. עיתון בית הספר הראשון נכתב אצלי בבית, המסיבה הכיתתית הראשונה נערכה אצלי. ההורים בחיים לא אמרו לי לא על כלום. מרדן לא הייתי, כי לא היה במה למרוד.

"מגיל 13, למורת רוחם של הוריי, התחלתי לעבוד אחר הצהריים. עשיתי בייביסיטר, עבדתי בחנויות. ההורים תמיד שאלו: 'למה אתה צריך את זה? אנחנו עובדים מספיק', אבל תמיד רציתי שיהיה לי כסף בשביל עצמי.

"זמן האיכות שלי עם ההורים היה פשוט להיות מעורב בחייהם, לשמוע מה הם חוו ביום העבודה. עד שלב מסוים אמא היתה בוועד העובדים של משרד הביטחון, ובתקופת השביתות הגדולות של שנות השמונים הוועד היה מתכנס אצלנו בסלון, ואני ישבתי שם והקשבתי לכל מה שנאמר. אמא אף פעם לא סילקה אותי. היא תמיד אמרה: 'אין סודות במשפחה שלנו, אתה יכול להיות פה'. כולם הכירו אותי בתור 'הבן של חנה'. כשהתבגרתי זה התהפך".