$
מוסף 26.8.10

סשה ומיכאל לא מבזבזים בישראל

600 אלף תיירים רוסים מגיעים לכאן מדי שנה לביקור בזק: 24 שעות בים המלח, ירושלים, בית לחם - והופ, בחזרה לנופש הארוך באנטליה או שארם. את הכסף רואים השכנים, ובכירי תעשיית התיירות בארץ מפנים אצבע מאשימה אל אוזלת ידן של הרשויות. "מי שביקר במקומות הקדושים כבר לא ישוב לכאן", הם מזהירים

ארי ליבסקר 11:1326.08.10

בכניסה לכנסיית הקבר, כמעט כל 160 חברי הקבוצה מתחילים להתרגש. הם משתטחים על אבן המשיחה, שעליה על פי האמונה הנוצרית הונחה גופתו של ישו לאחר הצליבה ונערכו ההכנות לקבורתו, מוציאים צעיפים ותליוני צלב, ומשפשפים אותם באבן הקדושה. אפילו אנטולי בן ה־14, שעד לרגע זה נראה משועמם לגמרי מהסיור בארץ הקודש שאליו סחבה אותו אמו, מתרגש. נראה שהמפגש עם אחד המקומות הקדושים ביותר לנצרות מצדיק סוף סוף בעיניו את הניתוק ליממה וחצי מהבריכות המפוארות והאוכל המפנק במלון באנטליה. רק לפנות בוקר נחת כאן עם קבוצת תיירים רוסים, ומחר בבוקר הם כבר יעזבו בדרכם חזרה למלון הנופש הטורקי. לארץ כנראה לא ישובו עוד, לאחר שהספיקו לראות את כל האתרים המרכזיים לתייר הנוצרי ביממה אחת. אסון לתיירות הישראלית, מגדירים זאת בכירים בענף.

 

תיירות הבליץ הזאת נפוצה מאוד בשנים האחרונות, בעיקר בקרב תיירים מרוסיה השוהים לכמה שבועות באתרי נופש בטורקיה, קפריסין או שארם, ומגיעים לסיור בזק בירושלים, בית לחם וים המלח. בנתונים הרשמיים שמפרסם משרד התיירות אין הפרדה בין הנכנסים לארץ לשהות קצרצרה כזאת לבין תיירים "אמיתיים", אך לפי הערכות שונות מדובר בכ־600 אלף תיירי בליץ בשנה - או 3,000 ביום במשך כשבעה חודשים. כמה חברות נסיעות רוסיות מביאות אותם לטיולים המאורגנים הקצרצרים האלה, מאנטליה וקפריסין דרך נתב"ג ומסיני באוטובוסים. את הכסף המשמעותי הם משאירים, כמובן, במדינות השכנות, וענף התיירות בארץ רואה, במקרה הטוב, פירורים. הרי אפילו אם הם היו מאוד רוצים, ביממה דחוסה כל כך של סיורים פשוט אין זמן להוציא הרבה כסף.

 

"הבעיה הגדולה עם הבליצים האלה", אומר ל"מוסף כלכליסט" שמואל צוריאל, מנכ"ל התאחדות בתי המלון בישראל, "היא שהם לא מכניסים לכאן כסף, אבל משתמשים בתשתיות של המדינה ובנכסיה התרבותיים. 600 אלף איש מגיעים לכאן, נוסעים בכבישים, תוקעים את התנועה בירושלים, מזהמים את הארץ, ולא משלמים כלום בתמורה. תראה מה קרה בוונציה; היא קרסה בגלל תיירים מהסוג הזה".

 

כמה מחברי הקבוצה מאוכזבים מירושלים. הם ציפו שתיראה מרשימה לפחות כמו מוסקבה, והכל נראה להם כל כך קטן ועלוב. אבל התלונות וההתמרמרויות פוסקות ברגע שנכנסים לכנסיית הקבר - אחד מרגעי השיא של הביקור כמה מחברי הקבוצה מאוכזבים מירושלים. הם ציפו שתיראה מרשימה לפחות כמו מוסקבה, והכל נראה להם כל כך קטן ועלוב. אבל התלונות וההתמרמרויות פוסקות ברגע שנכנסים לכנסיית הקבר - אחד מרגעי השיא של הביקור צילום: עמית שעל

 

"התיירים החד־יומיים יוצרים צוואר בקבוק במקומות הקדושים, שפוגע בחבילת התיירות הכי רגישה שלנו, חבילת התרבות, שעליה מתבססת רוב התיירות לארץ", מוסיף אלי גונן, נשיא התאחדות בתי המלון. קח לדוגמה את כנסיית הקבר; כבר עכשיו המצב שם איום ונורא, ויש ימים שממש בלתי אפשרי לבקר שם בגלל הלחץ והצפיפות. אם זה היה משתלם, זה עוד היה נסבל, אבל התיירים האלה לא משאירים כסף בישראל. שכרנו חברה שחישבה כמה הם מוציאים כאן, והתברר שהם משאירים בממוצע בין 50 ל־100 דולר. זה כלום.

 

"התיירות בישראל מתבססת בעיקר על תיירים שמגיעים לכאן פעם בחיים, בשביל המקומות הקדושים. מזה יוצא שתיירות הבליץ גורמת לכך שבכל יום אנחנו בעצם מפסידים כ־3,000 תיירים, וזה הרבה מאוד כסף. תייר ממוצע שמגיע לישראל משאיר פה 1,300 דולר. תכפיל את הסכום הזה ב־600 אלף תיירי בליץ בשנה - שכבר לא יגיעו לכאן - וזה יוצא 780 מיליון דולר הפסד שנתי למשק הישראלי", מאשים גונן.

 

אנטליה פד נאש קונטרול

 

הדי הוויכוח הזה לא הגיעו מן הסתם לאוזני קבוצת התיירים שמחת הלב, שאליה התלוויתי בשבוע שעבר מרגע המראתם מאנטליה לנתב"ג ועד עזיבתם את ישראל קצת יותר מיממה אחר כך. ההפסד למשק הישראלי אינו מעניינם כמובן, ומנקודת מבטם ברור שמדובר בסידור אידאלי - דרך לגוון ולהעשיר במעט תוכן את חופשת הבטן־גב הזולה והמפנקת שלהם בקלאבים של דרום טורקיה.

 

יום רביעי, שבע בבוקר. אני ממריא לאנטליה במטוס של חברת התעופה הזולה סקאי, שצי שלם של מטוסיה נחכר על ידי פגאס, הגדולה בחברות שמתמחות בתיירות הבליץ לישראל. המטוס מלא בתיירים רוסים, שזה עתה השלימו את הסיור שלהם בארץ, אבל אני מחליט שלא לשאול אותם לחוויותיהם. אני הרי בדרכי לכפר הנופש קירש רזרב כדי להתלוות מההתחלה, באופן מסודר, לקבוצה נוספת שיוצאת לכאן. הסיבוב כולו ייקח לי פחות מיומיים.

 

שעה קלה חולפת, וכבר אנחנו נוחתים בשדה התעופה של אנטליה, שנדמה לרגע כאילו הולאם בידי הדוב הרוסי. לא רק האנשים מהטיסה שלי מדברים רוסית, אלא גם כל שאר התיירים הממתינים לצדנו בתור לביקורת הגבולות. התהליך עובר מהר, ואני יוצא משדה התעופה אל חניון גדול ועמוס דוכנים, שם מקבלים נציגי חברות התיירות את פני התיירים ומובילים אותם אל המיניבוסים שיסיעו אותם אל מלונותיהם. לחברת פגאס יש הכי הרבה דוכנים, ובאחד מהם מחכה לי דיילת חביבה בשם דריה, שמלווה אותי לוואן ה־VIP, השמור בדרך כלל להסעות פרטיות של תיירים שיכולים להרשות לעצמם את מלונות החמישה כוכבים דה־לוקס פלוס. דריה מודיעה לי בצער שהמקום שאליו היא מובילה אותי נמצא במרחק של שעה נסיעה והוא רק חמישה כוכבים, לא דה־לוקס ולא פלוס.

 

באוטובוס באוטובוס צילום: עמית שעל

 

כדי להעביר את הזמן בנסיעה הארוכה מספרת לי דריה חוויות משנות עבודתה במלונות שנוהלו על ידי פגאס בשארם, לפני שעברה לטורקיה. כ־2 מיליון תיירים רוסים מגיעים מדי שנה למצרים, שם הם שוהים בעיקר בשארם ובדאהב. לטורקיה כבר מגיעים כ־4 מיליון רוסים בשנה, שרובם מצטופפים בריביירה הטורקית, הלא היא אנטליה. אנחנו בדרכנו להצטרף אליהם.

 

אנחנו מגיעים לעיירה קומאר, שם נמצא המלון. דריה מובילה אותי אל לובי רחב ידיים, שבו מפוזרות ספות. בסמוך לדלפק הקבלה ישנו שולחן ועליו עוגות ומשקאות קלים. היא מציעה שאמתין מעט על אחת הספות עד שיארגנו לי את החדר. רק אז אני מבחין בבר העמוס עד אפס מקום בנופשים, שרובם מבקשים מהברמן סוג מסוים של קוקטייל אלכוהולי. השעה תשע בבוקר.

 

השילוש הקדוש: סלק, תפוחי אדמה וכרוב

 

אני יוצא החוצה. התואר כפר נופש אינו מספיק כדי לתאר את גודל המקום, שמפאת חוסר הזמן לא הספקתי לבקר בכל מחוזותיו. על 5,000 הנופשים שבו, עדיף אולי לקרוא לו עיירה או מועצה מקומית. שתי בריכות מקורות, בריכה מרכזית ענקית בגודל של אגם קטן שמעליו גשרים, ופארק מגלשות מים. כל זה עטוף בעצים ובצמחייה טרופית, שביניהם דוכני אוכל, המציעים לאורחים רענון בין הארוחות, חינם אין כסף. אני נזכר בדבריהם של נציגי התאחדות בתי המלון בארץ ולא יכול שלא לתהות אם בקרב הזה לא הפסדנו כבר. המשיכה הבלתי נשלטת לחבילות הכל כלול האלה הרי אינה תופעה ישראלית ייחודית, וכפי שיודע כל מי שבילה פעם באחד הקלאבים בטורקיה - המלונות בארץ אינם מהווים תחרות אמיתית בהיבט הזה. מה עוד שבניצוחה של פגאס, עברו הקלאבים התאמה מהירה לטעם הרוסי. מה זה אומר? שילוש קדוש של סלק, תפוחי אדמה וכרוב בכל ארוחה, הרבה שמיר בכל מנה - וכמובן הרבה אלכוהול, מסבירה דריה.

 

אני ממשיך בסיור בין דוכני האוכל. דוכן אחד הוא מעין חאמרה טורקית עם ספות ושטיחים מסורתיים, שבמרכזו נשים מבוגרות בלבוש מסורתי, רוכנות מעל טאבון ומכינות בוריקה, סוג של פיתה ממולאת בגבינה ובעשבים. בדוכן הבא מציעים לי חתיכות גסות של תפוחי אדמה מטוגנים בשמן עמוק, שעליהם מיונז וכמובן, שפע שמיר. בדרך לחוף הים אני חולף על פני סככה ענקית ומחוררת, שמתחתיה מותחות עצמן כ־200 נשים בתנוחות יוגה. במקום שוררים חום ולחות נוראים, מה שלא מונע מחבורה של רוסים צרובי שמש ואדומי עור לשחק כדורעף. בסמוך לקו החוף, בתוך מי הים, אני רואה התקהלות לא ברורה. אני מתקרב למקום והתעלומה נפתרת: בתוך הים ממוקם בר על מזח עץ, שבו מחלקים בירה חינם. תור ארוך משתרך סביבו. בכלל, ריכוזי האנשים הגדולים ביותר כאן מצויים תמיד סביב מקורות האלכוהול.

 

בים המלח חברי הקבוצה מורחים את עצמם בבוץ שקנו, ורצים לצוף בים הנמוך בעולם. הם מרוצים מאוד, אבל אחרי זמן קצר מזרזת אותם המדריכה דינה לחזור לאוטובוס. בכל זאת, הלו"ז צפוף בים המלח חברי הקבוצה מורחים את עצמם בבוץ שקנו, ורצים לצוף בים הנמוך בעולם. הם מרוצים מאוד, אבל אחרי זמן קצר מזרזת אותם המדריכה דינה לחזור לאוטובוס. בכל זאת, הלו"ז צפוף צילום: עמית שעל

 

אחרי ארוחת הערב - שבה מזדמן לי לראות איך מתאימים גם סושי לחיך הרוסי (האורז שעוטף את הסלק והאצות טובל בשמיר) - אני צופה במופע בידור על טהרת השפה הרוסית. בשיאו עולות לבמה רקדניות בטן, שבדיעבד מתברר לי שגם הן רוסיות. אחר כך אני מצליח סוף סוף למצוא כמה אנשים שהחליטו להצטרף למסע הבזק לארץ הקודש. זהו אחד מכמה טיולי יום שמוצעים לנופשים בקלאבים תמורת תוספת תשלום - רובם בתוך טורקיה עצמה. הטיול לארץ יקר יחסית, בעיקר בגלל הטיסות, ועולה 345 דולר לנוסע. מכל מלון כמו שלי, שבו שוהים 5,000 נופשים, יוצאים למסע כ־10 עד 15 איש ביום.

 

שעת האיסוף נקבעת לאחת וחצי בלילה בלובי המלון. כשאני מגיע למקום, הלובי נטוש יחסית, עם מעט מאוד אנשים שעוד מתגודדים סביב הבר. מסתבר שכשמתחילים לשתות מוקדם גם הולכים לישון מוקדם. אני נעמד ליד הקבוצה המתארגנת לנסיעה. ההרכב של רוב המשפחות דומה: זוג עם ילד, או הורה אחד עם ילד. פה ושם יש גם זוגות ללא ילדים. האוטובוס מגיע, וכולנו מקבלים כובעים צהובים שיגנו עלינו מהשמש הקופחת, וגם יקלו על זיהוינו המהיר באתרי התיירות הצפופים. זמן לבזבז הרי אין לנו.

 

מי צריך את דרך הייסורים בחום הזה?

 

יום חמישי, שבע בבוקר. אנחנו נוחתים בישראל. תהליך היציאה משדה התעופה מהיר, בעיקר כיוון שהחד־יומיים לא מביאים איתם מזוודות. אלא שלפני היציאה מנתב"ג עוצרים כולם לרגע ומצלמים את עצמם על רקע דגל ישראל, שמשתלשל מול דלפק המידע לתיירים. עליי להודות כי עד היום לא הבחנתי בקיומו.

 

161 האנשים בקבוצה שלי מתפצלים לארבעה אוטובוסים, ובאוטובוס שאני עולה עליו כבר ממתינה לנו המדריכה דינה, עולה ותיקה מברית המועצות לשעבר, שמיד נוטלת לידה את המיקרופון ומתחילה להרצות על ההיסטוריה של הציונות והעם היהודי. עד ים המלח היא ממשיכה ברוסית באותו טון מונוטוני. חצי מנוסעי האוטובוס נרדמים.

 

בים המלח חונה האוטובוס ליד "החוף הבינלאומי", חוף חרדי לשעבר שעדיין נותרו בו כל מיני מרחצאות ומקלחות שרק ה' ישמור. החד־יומיים יורדים היישר לתוך חנות קוסמטיקה, שבה מנסות דיילות דוברות רוסית לדחוף להם כמה שיותר מוצרים של ים המלח. רובם קונים בוץ למריחה, אולי מפני שדינה הסבירה להם על סגולותיו ונפלאותיו במהלך הנסיעה. משום מה, בניגוד לרוב החופים בים המלח, בחוף הבינלאומי אי אפשר למצוא את הבוץ בחינם.

 

מצלמים בירושלים. לא כמו מוסקבה מצלמים בירושלים. לא כמו מוסקבה צילום: עמית שעל

 

חבר בקבוצה אחרת, שהגיעה מסיני, מתלונן באוזניי על מראה החוף - שמזכיר לו לדבריו מרחצאות של השלטון הקומוניסטי בשנות השבעים - ועל המחירים הגבוהים במזנון. אבל רוב התיירים נראים מרוצים מאוד. חברי הקבוצה שלי מורחים את עצמם בבוץ שקנו, ורצים לצוף בים הנמוך בעולם. שעה קלה אחר כך מזרזת אותם דינה לצאת מהמים ולחזור לאוטובוס. בכל זאת, אנחנו בלו"ז צפוף. אחר כך בדרך היא מספרת במיקרופון למי שמצליח להישאר ער על יצוא התמרים הישראלי - מה שיגרום למשפחת פטרוביץ' להתרוצץ אחר כך בעיר העתיקה ולעבור עשרה מדורי גיהינום עם סוחרים בשוק בניסיון למצוא את התמרים של ארץ ישראל.

 

חצי שעה אחר כך האוטובוס כבר עוצר ליד תחנתנו הבאה: שער יפו בעיר העתיקה. דינה מסבירה שמכיוון שהם שייכים לכנסייה הרוסית, היא לא תוביל את חברי הקבוצה בדרך הייסורים של הוויה דולורוזה. "מי צריך את הייסורים בחום הזה?", היא מוסיפה, ואני ממהר להסכים איתה. כשמטרייה כחולה בידה היא מובילה אותנו, בדרכי קיצור שמעולם לא הכרתי, היישר אל כנסיית הקבר. אנחנו חולפים דרך השוק, שהסוחרים בו כבר יודעים כמה מילים ברוסית, אבל לקבוצה שלנו אין כמעט זמן לעצור. "איך הרוסים, קונים טובים?", אני מספיק לשאול סוחר בשם אבו באסם, בעליה של חנות לתשמישי קדושה לבני כל הדתות. "פעם ככה ופעם ככה", הוא אומר, לא מבחין כמובן בין תיירים רוסים "רגילים" לחד־יומיים. "פעם יכולה להגיע לפה קבוצה ולפרק 5,000 שקל, ופעם לא. זה תלוי. אבל הרוב לא עוצרים אפילו כדי להסתכל". אני שואל אותו מאיפה הוא יודע רוסית, והוא עונה בחיוך: "מאותו מקום שממנו למדתי עברית. מהביזנס".

 

את זמן הליכתנו בעיר העתיקה מנצלת יוליה, המתורגמנית, לספר לי שכמה מחברי הקבוצה כבר הספיקו לומר לה שהם מאוכזבים מהעיר. הם ציפו שירושלים תיראה מרשימה לפחות כמו מוסקבה, והכל כאן נראה להם כל כך קטן ועלוב. אבל כל התלונות וההתמרמרויות פוסקות ברגע שאנחנו נכנסים לכנסיית הקבר - שהיא, כאמור, אחד מרגעי השיא של הביקור. הרגש הדתי, שהשלטון הקומוניסטי ניסה לשווא לקבור, מרים את ראשו, וההתרגשות ניכרת על פניהם של כל חברי הקבוצה, צעירים כמבוגרים. לאחר ההתקהלות סביב אבן המשיחה, הם נכנסים בשקט מופתי, בקבוצות של ארבעה, אל מתחם הקבר הקדוש. אחרי זמן מה מתלונן הכומר האחראי בפני דינה שכל קבוצה מתמהמהת במקום יותר מדי, והיא ממהרת לזרז את האיחוד שלהם עם אלוהיהם. זה מתאים גם לדרישות הלו"ז של פגאס.

 

בים המלח. נמרחים בבוץ וצפים במים בים המלח. נמרחים בבוץ וצפים במים צילום: עמית שעל

 

מכנסיית הקבר אנחנו ממשיכים לתחנתנו האחרונה בירושלים: הכותל המערבי. אני מנסה לשאול את דינה מה מושך אותם אל המקום, הקדוש ליהודים בלבד, והיא משיבה שאיכשהו הם שמעו עליו. יוליה מוסיפה שדאגו לדחוף להם את הכותל עוד בטורקיה, כחלק מהחבילה, אבל כשאנחנו מתקרבים אל הקיר העתיק אני נוכח שהם באו מוכנים אליו עוד מהבית, וחלקם שולפים פתקים מוכנים שבהם ציידו אותם שכנים ובני משפחה כבר ברוסיה. הם מתקרבים לאבנים, וכמו כל יהודי טוב דוחפים את פתקיהם בין החריצים. אחת מבנות הקבוצה נכנסת בטעות לשטח של הגברים, ומספיקה לטמון את פתקיה בקיר לפני שאחד העובדים מבחין בה. הוא ניגש אליה ומבקש ממנה לעזוב, אך היא כלל לא מבינה מה הוא רוצה ממנה. לפני שמתחוללת במקום תקרית בין־דתית מחלצת אותה דינה ומזרזת את כולם בחזרה לאוטובוס. צריך עוד להספיק להגיע לפני רדת החשיכה לבית לחם, שבאחד ממלונותיה תסיים הקבוצה את ביקור הבזק שלה.

 

דינה מסבירה לי כי בשנים קודמות עזבו הנוסעים את הארץ עוד באותו יום שבו הגיעו, אך מאז בוטלו טיסות הלילה לאנטליה - עוד אחת מתוצאות המשט וחרם הצרכנות הישראלי על טורקיה - והם לנים לילה אחד בבית לחם, שמלונותיה זולים מהמלונות בארץ, וטסים בחזרה רק בבוקר שלמחרת.

נשיא התאחדות בתי המלון אלי גונן: "התיירות בישראל מתבססת בעיקר על תיירים שמגיעים לכאן פעם בחיים, בשביל המקומות הקדושים. תיירות הבליץ גורמת לכך שבכל יום אנחנו בעצם מפסידים כ־3,000 תיירים. זה מסתכם ב־78 מיליון דולר הפסד שנתי למשק" נשיא התאחדות בתי המלון אלי גונן: "התיירות בישראל מתבססת בעיקר על תיירים שמגיעים לכאן פעם בחיים, בשביל המקומות הקדושים. תיירות הבליץ גורמת לכך שבכל יום אנחנו בעצם מפסידים כ־3,000 תיירים. זה מסתכם ב־78 מיליון דולר הפסד שנתי למשק" צילום: עמית שאבי

 

אחרי ביקור בכנסיית המולד, אוכלים חברי הקבוצה ארוחת ערב מהירה, ובשמונה כולם כבר הולכים לישון, לקראת השכמה לטיסה בחזרה בארבע לפנות בוקר למחרת. בדרך לנתב"ג אני שואל את חברי הקבוצה כיצד התרשמו מישראל. הם מודים שלא ראו מספיק, אבל ממה שהם כן ראו הם החליטו שישראל שייכת לעולם השלישי הרבה יותר מכפי שסיפרו להם. נדמה שמדובר בעוד תופעת לוואי של תיירות הבליץ - תוצאה של ביקור מרוכז במקומות הקדושים בלבד, בלא חשיפה לישראל "האחרת".

 

הכל בגלל הוויזה

 

אפשר היה אולי לפטור את תופעת תיירות הבליץ כחלק בלתי נמנע של הגלובליזציה וכתוצאה של תחרות בלתי אפשרית מול מדינות שכנות שבהן שכר העבודה נמוך בהרבה, אבל העובדה היא שאת התופעה הולידה חלמאות ישראלית לא פחות מתחרות המחירים. ראשיתה לפני כארבע שנים, כאשר מנכ"ל חברת התיירות הרוסית פגאס, הגדולה בחברות הרוסיות שפועלות בשארם ובטורקיה, הגיע לארץ לביקור עסקי - ונדלק. "המנכ"ל, רמזן אקפינאר, קלט מיד את הפוטנציאל התיירותי, ורצה להביא לכאן תיירים, והרבה", מסביר מנחם שקד, נציגם של אקפינאר ופגאס בישראל. "אפילו אחרי החקירות וההשפלות שהוא עבר בנתב"ג הוא התאהב במקום, ורצה להביא לפה תיירים".

 

אלא שהמכשול העיקרי בפני מימוש החזון של אקפינאר היה הדרישה הישראלית לוויזה, שכדי להשיגה נאלצו המבקרים הרוסים להתמודד עם ביורוקרטיה מתישה והמתנה של בין שלושה שבועות לחודשיים־שלושה. "כדי לקבל את הוויזה הנכספת היה על התייר הרוסי להתייצב אישית בשגרירות במוסקבה ולהגיש טפסים, כשבשגרירות היה רק פקיד אחד שטיפל בכל הבקשות. כל מי שעובד בתחום התיירות יודע שבדרך כזו אי אפשר להביא תיירים", מסביר שקד. אקפינאר לא אמר נואש, והפעיל שליחים שונים בארץ, שהצליחו לשכנע את רפאל בן חור, סמנכ"ל בכיר במשרד התיירות, בנחיצות ביטול הוויזה למבקרים מרוסיה. משרדי הפנים וביטחון הפנים המשיכו להביע התנגדות לדרישה, ובסופו של דבר הצליח בן חור ב־2007 להשיג לרוסים פטור מוויזה ל־48 שעות בלבד. כך החלה תופעת טיולי הבליץ. כשנה לאחר מכן, כאשר נחתם הסכם ביטול הוויזות הרשמי בין ישראל לרוסיה, כבר היה מאוחר מדי להחזיר את הגלגל לאחור.

 

הרגש הדתי, שהשלטון הקומוניסטי ניסה לשווא לקבור, מרים את ראשו, וההתרגשות ניכרת על פניהם של כל חברי הקבוצה, צעירים כמבוגרים הרגש הדתי, שהשלטון הקומוניסטי ניסה לשווא לקבור, מרים את ראשו, וההתרגשות ניכרת על פניהם של כל חברי הקבוצה, צעירים כמבוגרים צילום: עמית שעל

נשיא התאחדות בתי המלון בארץ, גונן, מאשים את משרד התיירות כי לא רק שאינו עושה דבר למנוע את התופעה, אלא שהוא מנצל אותה כדי להתהדר בעלייה דרמטית במספר התיירים. "הם סופרים את הבליצים כחלק מהסטטיסטיקה של 3 מיליון תיירים שמגיעים לישראל בשנה, אבל זאת טעות, כי הם לא ממש מגיעים לכאן", אומר גונן, שמוסיף כי בעבר היו טיולים חד־יומיים דומים מאנטליה לאקרופוליס ביוון, אך היוונים הצליחו למנוע את התופעה על ידי הטלת מס גבוה על המבקרים. גם הירדנים התמודדו עם בעיה של טיולים חד־יומיים לפטרה, בעיקר ממצרים, על ידי גביית מס של 100 דולר מכל מבקר, שדילל משמעותית את מספרם.

 

אלא שבמשרד התיירות דוחים את הטענות האלה, וטוענים כי התיירות החד־יומית דווקא תורמת רבות לענף. "משרד התיירות רואה בהגעתם של התיירים החד־יומיים משאב משמעותי עבור כלכלת ישראל ועבור תדמיתה של המדינה בעולם", נמסר בתגובת משרד התיירות ל"מוסף כלכליסט". "מדובר במבקרים שעבור רובם ישראל היא יעד חדש ולא מוכר, ומשרד התיירות פועל כדי לאתגר אותם לשוב ולבקר בה לביקור ארוך יותר. על פי ממצאי מחקר שערך המשרד ב־2009, 26% מכלל התיירים החד־יומיים ציינו כי הם בטוחים שיבקרו שוב בישראל בעתיד, ו־45% סיפרו כי הם חושבים שיבקרו בישראל בעתיד". לטענת המשרד, "הוצאותיהם ליום של התיירים החד־יומיים גם גבוהות לאין שיעור לעומת אלה של התיירים הרגילים".

 

עם העמדה הזו של משרד התיירות מסכימים גם אנשי העסקים הרוסים, שטרם ויתרו על חלומם להביא לכאן מאות אלפי תיירים "אמיתיים" מדי שנה. "התופעה החד־יומית רק מגבירה את רצון התייר הרוסי לבוא לארץ, כי הוא מבין שהוא לא הספיק לראות הכל", טוען שקד, נציג פגאס בארץ. "הוא גם חוזר הביתה ומספר על חוויותיו לחברים, שייתכן שחלקם יחליטו לבוא לישראל לתקופה ממושכת ולא להסתפק ביום אחד. חשוב לזכור שיש ברוסיה 150 מיליון תושבים, כך שהמספרים שאנחנו מדברים עליהם הם עדיין טיפה בים.

 

"בימים אלה אנו מצויים בשלב בדיקת היתכנות להכשרת כמה מלונות לקליטת התיירים", מוסיף שקד, "כי המלונות בישראל אינם מוכנים עדיין לקלוט את כמויות התיירים שאנחנו רוצים להביא". אם לשפוט לפי שיטות העבודה והניהול המוצלחות של פגאס במלונות באנטליה, אולי בכל זאת יש לנו תקווה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x