• תפריט
מוסף כלכליסט 8.4.10

היונה הנודדת (*מתה)

בתחילת המאה ה־19 יותר מ־5 מיליארד יונים נודדות חיו בלהקות ענק בצפון אמריקה, ולא היה כמעט אמריקאי שלא טעם מבשרן. אבל בדיוק לפני 110 שנים היא נעלמה, בטבח ההמוני הגדול בהיסטוריה. איך זה קרה, ואיך קורה שאנחנו עדיין עושים את זה?

יוני שדמי 13:2808.04.10

במשך אלפי שנים היונה הנודדת היתה הציפור הנפוצה בצפון אמריקה. בשיא לבלובן אחת מכל שלוש ציפורים בארצות הברית היתה יונה נודדת, על פי הערכות מומחי הסמיתסוניאן האמריקאי, אחד המכונים המובילים בעולם לחקר ההיסטוריה של הטבע. בתחילת המאה ה־19, היונה הנודדת היתה האפשרות הזולה ביותר לארוחה בשרית בארצות הברית. מחירה של יונה למאכל בשוק בניו יורק עמד על 20 סנט, והן נחשבו למשאב לא נגמר, מן מהשמים שמתחדש תמיד. להקות היונים הנודדות היו אגדתיות בגודלן, מיליארד יונים ויותר בלהקה בודדת.

 

ב־1823 יצא ג'והן ג'יימס אודובון, אורינתולוג (חוקר עופות) וצייר טבע צרפתי־אמריקאי בן המאה ה־19, למסע בין הערים הנדרסון ולואיסוויל שבטנסי, מרחק 90 ק"מ, ותיעד להקת יונים נודדות. במשך כל היום כולו, כתב, כוסו השמים ביונים, רבות כל כך עד שהשחירו את הרקיע וחסמו את אורה של השמש: "ירדתי מהסוס, התיישבתי והתחלתי לצייר בעיפרון, מסמן נקודה אחת עבור כל קבוצת יונים חולפת. בתוך זמן קצר הבנתי שהמשימה שבחרתי אינה אפשרית, משום שהציפורים נשפכו בקבוצות אינסופיות. קמתי והלכתי הלאה, וככל שהמשכתי ללכת נתקלתי בעוד ועוד יונים. האוויר היה מלא יונים, פשוטו כמשמעו; האור של צהרי היום נחסם כבליקוי שמש, לשלשת נשרה מהשמים כמו פתיתי שלג נמסים; משקן הלא פוסק של הכנפיים הרגיע את חושיי, ולפני רדת השמש הגעתי ללואיסוויל. במשך שלושה ימים רצופים היונים המשיכו לחלוף במספרים עצומים".

 

"כשאתה קורא תיאורים על להקות יונים ש'מכסות את השמים כמו נהר זוהר', וכשאתה יודע איך זה נגמר, זה מצמרר", אומר ג'ואל גרינברג, המומחה המוביל של הסמיתסוניאן לענייני היונה הנודדת. גרינברג אומר שהיונה נחשבה לבלתי מתכלה "כמו אור השמש וזרימת הנהרות". "היונה הנודדת היא בלי ספק בעל החיים שמוזכר בתכיפות הגדולה ביותר בעיתונות התקופה", הסביר בראיון לתחנת הרדיו NPR ג'ון וופר, היסטוריון ונטורליסט בספרייה הלאומית של מישיגן, שבמסגרת מחקרו על היונה הנודדת סקר 60 שנות עיתונות אמריקאית, בין 1840 ל־1900. "אני מותשת", כתבה עקרת בית אחת לעורך "סינסינטי ניוז" במכתב שפורסם בעיתון לפני כ־160 שנה. "הריח איום, ויש יונים וביצים בכל מקום". וופר מצטט טור מעיתון באוהיו, שמחברו כתב כי "כשמתקרבים לשטח הקינון של היונים נדמה שמתקרבים למפלי הניאגרה, עד כדי כך חזקה ואינסופית המייתן של היונים".

 

פוחלץ של מרתה. היונה הנודדת האחרונה ששרדה פוחלץ של מרתה. היונה הנודדת האחרונה ששרדה צילום: Carl C. Hansen

 

אתרי הקינון של הלהקות ביערות של מדינות הדרום החמות היו עצומים בגודלם. בימי האביב, עונת הקינון, כבשו היונים מאות ק"מ של יער. בשטח הקינון כל עץ כוסה בעשרות קנים ומאות ציפורים. שטחו של אתר קינון אחד באזור ויסקונסין הוערך ב־1,200 דונם, ומספר היונים שקיננו בו היה יותר מ־130 מיליון. אתרי הקינון היו כה צפופים, שתכופות משקלן היה גורם לענפי העצים שעליהם ישבו להישבר. כרונולוגיה אחת מהתקופה מתארת להקת יונים שסערה עצרה את מסעה, ובמקום לנחות ביער קיננה בערבה מושלגת. היונים הטילו מיליוני ביצים על הקרקע, וכשהשלג נמס האדמה נשארה לבנה כולה כאילו עדיין כוסתה בשלג, עד כדי כך היו הביצים מרובות.

 

צייר הטבע בן התקופה פיטר רינדסבכר, שטייל בארצות הברית וצייר את נופיה, חווה על גופו את הקמתו של אתר קינון חדש: "יום אחד, כשנסעתי לצורך סחר בפרוות, הוחרדתי בקול גועש, רועש, כאילו צבא סוסים טעון פעמוני מזחלת מתקדם לכיווני מתוך היערות העמוקים. כשהקשבתי ביתר תשומת לב, הסקתי שבמקום דהרת סוסים, היה זה רעם רחוק; ועם זאת הבוקר היה צח ויפהפה. קרוב יותר ויותר נשמע קולם המתערבב של פעמוני המזחלות כרעמה של סערה. בהיתי בתדהמה, והנה ראיתי מתקדמות לכיווני בחזית אחידה מיליוני יונים, הלהקה הראשונה של העונה. הן עברו כמו ענן חי דרך צמרות העצים הגבוהות, דרך השיחים ומעל הקרקע, מטלטלות כל עלה. עמדתי כמו פסל, מוסתר למחצה בין ענפי עצי הארז. הן רפרפו סביבי, טופחות על ראשי ועל כתפיי". רינדסבכר נשאר בעין הסערה, בין הציפורים המעופפות. "התיישבתי וצפיתי בזהירות בתנועותיהן בתוך המהומה הגדולה. העצים היו מלאים בהן, יושבות בזוגות במסעפים הנוחים בין הענפים, מנפנפות מדי פעם בעדינות בכנפיים פרוסות למחצה וממלמלות לבנות זוגן את אותם תווי חיזור שטעיתי וחשבתי שהם צלצולי פעמונים רחוקים".

 

רישומים של ציד יונים נודדות במאה ה-19 רישומים של ציד יונים נודדות במאה ה-19

 

שאיפה גדולה לחופש

 

מחוץ לעולם האקדמי, חיים שפרלינג הוא כנראה המומחה הכי גדול בישראל ליונים. שפרלינג (74), שעד הפנסיה נהג 30 שנה בקווי האוטובוס של דן ברמת גן, מגדל יונים מגיל 12, אז קיבל את יונת הדואר הראשונה שלו מהיונאי של שובך ההגנה בגבעת ברנר.

 

הוא נחשב למגדל היונים הוותיק והבולט בישראל, ובין השאר שימש יועץ למאיר שלו בכתיבת ספרו "יונה ונער" (שלו נעזר בכמה יונאים בכתיבת הספר, ואת עיקר המידע סיפקה יונאית ההגנה לאה זיגלר, שמתגוררת היום בבית אבות באזור המרכז). ביתו של שפרלינג ברמת השרון הישנה מוקף גדר חיה, ומהרחוב קשה לנחש את גודל האוצר שבפנים. לכל היותר נשמעים מבחוץ כמה ציוצים. אחרי שעוברים בשער הברזל מגלים את הביבר העירוני של שפרלינג: כ־50 תוכים ותוכונים, כ־40 ברווזים משמונה מינים שונים, כ־30 פסיונים, כ־10 תרנגולות הטלה ששפרלינג ומשפחתו אוכלים את ביציהן, וכמובן

כ־150 יונים ותורים, ובהם יוני דואר ויוני טווס. בסלון יש לו יונה, ברווז ופסיון, כולם מפוחלצים.

 

לשפרלינג יש תאוריה שלמה בנוגע לכוחות מנטליים, "על טבעיים", שבהן לטענתו בורכו היונים. "משחר ההיסטוריה ידוע שיונים יודעות איך לחזור הביתה", הוא אומר, "אבל עד היום לא יודעים איך". ההשערות המדעיות בעניין הן רבות, אבל עדיין לא נמצא הסבר מוסכם ליכולתה של היונה, יצור עם מוח לא גדול באופן יחסי, למצוא את דרכה לשובך ספציפי ממרחק של מאות ק"מ. השערה נפוצה גרסה שחוש הכיוון של היונים מסתמך על השדה המגנטי של כדור הארץ, אך מחקר עדכני בנושא מוכיח ששינויים בשדה המגנטי הסמוך לשובך אינם פוגעים ביכולתה של היונה לשוב הביתה. מחקרים אחרים בדקו את האפשרות שליונים יש זיכרון ויזואלי יוצא דופן, המאפשר להן לזכור במדויק את השובך, אך גם במקרה זה שינויים שנעשו במראה השובך ובסביבתו לא פגמו ביכולת היונים למצוא את הדרך. השערות אחרות המתבססות על ריח הופרכו אף הן. שפרלינג מבקש להציע בזהירות הסבר אחר.

 

"אני עומד להגיד משהו שיישמע משוגע", הוא מתריע, "משהו שאנחנו היונאים מדברים עליו בינינו לבין עצמנו. אף אחד לא מעז להגיד את זה בקול לאנשים שלא מכירים יונים כי זה נשמע בלתי אפשרי: אני חושב שליונים יש כוחות טלפתיים. אם אני נכנס לכלוב לתפוס יונה, מהרגע שפתחתי את הדלת, עוד לפני שפניתי אליה בכלל, היונה הזו תברח ממני. כל שאר היונים יושבות בשקט ורק היא משתוללת. ניסיתי הכל, לא להסתכל עליה ישירות, לא להסתכל בכלל, ללכת אחורה. זה לא משנה כלום, היונה שאני בא לתפוס כאילו יודעת מראש שאני בא".

 

שפרלינג אומר שתורים, שהיונה הנודדת נמנתה עמם, ניחנים בשאיפה גדולה לחופש. "הם לא מתקשרים למקום מסוים, כמו יוני הדואר", הוא אומר, "הנדידה אצלם בדם". היונה הנודדת היתה מסוגלת לעוף במהירות של 90 קמ"ש במשך 24 שעות, נסמכת על חוש כיוון מעולה, ולהקות הענק גמאו את אורכה של ארצות הברית. ארוחת בוקר בקנטקי, ארוחת ערב במישיגן.

 

פשטידת יונים מחכה על העץ

 

ההיסטוריון ג'ון וופר מתאר את התמודדותה של משפחת ספר אמריקאית אופיינית מאמצע המאה ה־19 עם הגעתה של להקת יונים. "המשפחה גרה כנראה בבקתת עץ", הוא מסביר. "הם שומעים את היונים מגיעות, ויוצאים החוצה. על כל עץ בני המשפחה מוצאים בין עשרה ל־75 קנים, ובמשך שעות הם יורים בעוד ועוד יונים. אי אפשר להאשים אותם: היונים חולפות במספרים עצומים, מיליונים ואפילו מיליארדים, ונדמה שהן לעולם לא ייגמרו".

 

הגעתה של להקת יונים נודדות היתה אות לטבח המוני, שבו החלו בעלי החיים: כל עורב, נץ, שועל, דביבון וינשוף בטווח אתר הקינון ומעבר לו השמין מסעודת ביצים, גוזלים ויונים שנמשכה שבועות רצופים. אך מספרם של הטורפים היה כה נמוך בהשוואה למספר היונים, שלגזע כולו לא נשקפה סכנה של ממש. הסכנה האמיתית הגיעה מבני האדם. "היו ליונים שתי בעיות", אומר וופר, "הן היו טעימות, והיה קל להרוג אותן. היה שוק בשר אדיר, בעונה יצאו מדי יום אלפי חביות בשר יונים מצפון מישיגן לכל ארצות הברית". בשר היונה היה לארוחה הבשרית הזמינה והזולה ביותר בערים אמריקאיות גדולות. העיר ניו יורק לבדה צרכה כ־100 חביות בשר יונים מדי יום, וכל חבית הכילה בין 500 ל־600 ציפורים. בין השאר מצא וופר בעיתוני התקופה מתכוני יונים רבים, בעיקר לפשטידת יונים חמה ("למען האמת", הוא מוסיף, "זה נשמע די טעים").

 

היונים היו מטרה קלה לציידים. הם ירו בהן, היממו אותן באלות, השליכו עליהן רשתות, הפילו גוזלים מקנם עם מקלות ארוכים והציבו סירי גופרית רותחת מתחת לקנים, כך שהאדים גרמו לציפורים לאבד הכרה וליפול לקרקע. בעל טור בעיתון "צ'רלסטון רויאל גאזט" מ־1875 ציטט ידיעה שקרא בעצמו בעיתון, שלפיה אדם מעיירה סמוכה הרג 50 יונים בארבע יריות. כותב הטור ציין שמעשה זה אינו מרשים אותו במיוחד, היות שמיודעו, אחד ד"ר ריצ'רדסון, הצליח לקטול לאחרונה 42 יונים בירייה בודדת של רובה ציד כפול קנה.

 

חיים שפרלינג ופסיון מפוחלץ בביתו חיים שפרלינג ופסיון מפוחלץ בביתו

 

בשנות השבעים של המאה ה־19 החלו להופיע דיווחים על התמעטות במספר היונים, אך הציד נמשך: כמעט אלף בני אדם עבדו כציידי יונים מקצועיים, שנדדו בין אתרי קינון וחיסלו את כל היונים שהצליחו למצוא. "כשנחתה להקה, השמועה הגיעה לכל ארצות הברית באמצעות הטלגרף", אומר ג'ואל גרינברג. "אנשים עלו על רכבות מכל הארץ ובאו לצוד. היו מסילות ברזל שנסללו במיוחד לצורך חיסול יונים נודדות. הם הגיעו מכל מקום והקימו עיירות מאולתרות. היו אפילו בתי זונות שנדדו לאזורים של היונים, לשרת את הציידים. היתה בהלה ליונים נודדות, כמו לנפט או לזהב. הציד נערך בקנה מידה מדהים. ציידים היו יורים בתותחים לתוך היער, ומורידים המוני ציפורים וקנים בירייה אחת. צדו אותן גם בחיים, בשביל תחרויות. לפני שהיו 'יוני חרס', בתחרויות ציד השתמשו ביונים נודדות. בתחרות אחת בניו יורק נטבחו 45 אלף יונים".

 

אחת הלהקות האחרונות, כרבע מיליון יונים גודלה, חוסלה בתחרות ציד בת יממה אחת ב־1896. חוקרי הסמיתסוניאן מצאו שב־1897, בפטוסקי, מישיגן, אחד מאתרי הקינון הגדולים האחרונים, נטבחו 50 אלף ציפורים ביום, כל יום, במשך חמישה חודשים. כשהציפורים ששרדו ברחו וניסו להקים אתר קינון חדש במרחק של כמאה ק"מ, הן אותרו במהירות על ידי ציידים ונורו עוד לפני שהחלו לקנן.

 

לא מסוגלת לחיות לבד

 

היעלמותן של היונים הנודדות הביאה לשינוי באקולוגיה של היערות שבהם נהגו לקנן. "סוג מסוים של עצי אורן השתנה ונעלם אחרי שהיונים נכחדו", מספר גרינברג. "ומובן שגם בעלי חיים אחרים הושפעו. אחרי היעלמות היונים, למשל, דווח על עלייה משמעותית במקרי קדחת צהובה. כשהיונים הנודדות חיו ביערות הן אכלו את היתושים שהעבירו את המחלה, ועם היעלמותן היתושים שגשגו והדביקו את בני האדם".

 

ציד היה כנראה גורם ההיכחדות העיקרי, אבל גם כריתת יערות פגעה ביונה הנודדת. משום שנדדו בלהקות ענקיות, נדרשו ליונים יערות ענקיים - ויערותיה של צפון אמריקה נכרתו במהירות במאה ה־19, ביעילות שגדלה עם פריסתם של פסי רכבת לאורך היבשת. היונים נזקקו ליבשת שלמה כדי לשגשג, וזו מתברר אינה תכונה טובה לבעל חיים שמבקש לשרוד בעולם המודרני. בעלי חיים פראיים חיים היום בשמורות, איים קטנים של טבע המוקפים בערים ובתעשייה, ומי שלומד להסתגל לחיים כאלה שורד. מי שנזקק לאלפי קילומטרים של טבע פראי - נכחד.

 

עם זאת, ציד המוני וכריתת היערות כשלעצמם אינם מספקים הסבר מלא להיכחדותה של אחת הציפורים הנפוצות בעולם. גם יונים אחרות ניצודו בארצות הברית באותה תקופה, גם הן סבלו מכריתת היערות, ואף על פי כן הן שרדו. תור מתאבל (Mourning Dove), מין הקרוב מאוד ליונה הנודדת, משגשג באמריקה (כ־475 מיליון פרטים) למרות ציד מסיבי שנמשך עד היום — כ־70 מיליון תורים מתאבלים נורים למוות בארצות הברית מדי שנה.

 

יש הבדל חשוב אחד בין הציפורים, שאִפשר לתור המתאבל להמשיך לשגשג בעוד היונה הנודדת גוועה: התור מסוגל להתקיים בלהקות קטנות. דווקא משום שהיתה חברותית במיוחד, היונה לא הצליחה להסתגל לחיסולן של להקות הענק. לו היתה לומדת לחיות בלהקות קטנות, של 500 ואפילו של 5,000 ציפורים, ייתכן שהיונה הנודדת היתה שורדת. אבל היא נזקקה ללחץ המקיף והמתמיד של מיליונים מאחיותיה סביבה כדי לשרוד ולהתרבות, ומעט היונים שניצלו מהציידים לא הצליחו לשרוד לבדן.

 

בשלהי המאה ה־19, עם הצטברות הראיות להיעלמות היונה הנודדת, החלו מאמצי שימור מוגבלים. בסוף שנות התשעים אסר בית המחוקקים במישיגן לצוד יונים באזורי הקינון שלהן, אך החוק לא נאכף וציידים אחדים בלבד נעצרו. "כשאנשים נוכחו שפחות ופחות יונים מגיעות מדי שנה, היה מי שניסה להזהיר ולקדם חוקי שימור", מספר גרינברג. "אבל התגובה של הציבור והשלטון היתה הכחשה: 'אוקיי, השנה ראינו הרבה פחות יונים באוהיו, אבל הן בטח נשארו בקליפורניה'". תעשיות הציד וכריתת היערות המשיכו לשגשג.

 

היונה הנודדת האחרונה בטבע נורתה, ככל הידוע, לפני 110 שנים, ב־24 במרץ 1900, באוהיו, בידי נער בן 14 בשם פרס קליי. ב־1909 הציע איגוד האורינתולוגים האמריקאי 1,500 דולר, סכום נכבד ביותר באותם ימים, למי שימצא קן או קהילה מקננת של יונים נודדות. אף קן לא נמצא.

 

לא למדנו כלום

 

מדי שנה מכחיד האדם אלפי מינים של בעלי חיים. מרביתם מינים שונים של חרקים באזור האמזונס, אך בהם גם יונקים, ציפורים ובעלי חיים גדולים אחרים. ב־12 החודשים האחרונים נכחדו, למשל, אחרוני הקרנפים השחורים המערביים, תוכיי המקאו הכחולים מסוג "ארה ספיקס", וקרפדות הזהב של קוסטה ריקה. אבל המקבילה המודרנית המובהקת ביותר להשמדת היונה הנודדת הם הדגים. אם במאה ה־19 רוקנו ציידים וכורתי יערות את שמיה של אמריקה מיונים נודדות, כיום דייגים מסחריים מרוקנים את ימות העולם מדגי מאכל ומפירות ים, בשיטות דומות ותוך שילוב דומה של חמדנות, אדישות וקוצר ראות.

 

הדגים ניצודים בהמוניהם וסביבתם הטבעית נהרסת בהתמדה. על פי מחקר שהתפרסם ב־2004 במגזין היוקרתי "Science", אם דפוסי הדיג והזיהום הנוכחיים יימשכו, בתוך 40 שנה יתרוקנו ימות העולם מדגי מאכל ומפירות ים. שלא כמו בקר או עוף, המגודלים ברפתות ובלולים, רוב דגי הים המיועדים לאכילה אינם מגודלים בחוות ימיות, אלא ניצודים בטבע עצמו. בעוד החקלאים המרוויחים משחיטתן של פרות או עופות אמונים גם על המשך קיומם של המינים האלו, הדייג המסחרי דג את סחורתו בים ומסתפק בכך, ללא אחריות על גידול הדור הבא של הדגים שאמור להיות מונח על צלחתנו. כך פורסים דייגים רשתות ענק היורדות לעומק של ק"מ מתחת לפני הים, שמטרתן "להרוג כל דבר חי בשטח שבו הן נפרסות", כפי שמגדיר זאת גרינברג.

 

המחקר שפורסם ב"סיינס" מבוסס על ניתוח של אלף שנות התפתחות ימית בתריסר אזורים ימיים שונים, כולל האוקיינוס האטלנטי, הים התיכון והים הבלטי, ובדיקה של 64 אזורי דיג מסחרי מוכרים. על פי המחקר, אוכלוסיותם של 29% מדגי המאכל ופירות הים הידרדרה ביותר מ־90% בשנים האחרונות. שני שלישים מדגי המאכל בעולם נמצאים בסכנת הכחדה: במחקר מ־2006 קבעו מדענים קנדים ש־30% מאזורי המדגה בעולם התמוטטו (תפוצת הדגים בהם ירדה לפחות מ־10% מהתפוצה המקורית), ושללא שינויים דרסטיים באופן שבו אנו צורכים דגים - כל אזורי המדגה המסחריים בעולם יתמוטטו עד אמצע המאה הנוכחית.

 

התוצאה עתידה לגזור על מיני דגים רבים את גורלה של היונה הנודדת, שהאחרונה מסוגה נולדה ב־1885 בגן החיות של סינסינטי, וכונתה מרתה (על שם הגברת הראשונה מרתה וושינגטון). גופתה המפוחלצת של מרתה נתרמה למוזיאון הסמיתסוניאן, שם היא מוצגת עד היום, לצד לוחית מתכת עם הכיתוב הזה:

מרתה

האחרונה מבנות מינה

מתה באחת בלילה

ב־1 בספטמבר 1914, בגיל 29, בגן החיות של סינסינטי

נכחדה.

 

לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן

בטל שלח
    לכל התגובות