• תפריט
מוסף כלכליסט 4.3.10

ברונו לנדסברג: "גדלתי בלי אבא, הייתי חייב להילחם"

בעלי סנו ויו"ר החברה מספר על ילדותו בבית חד-הורי: "אין ספק שהייתי מוכן יותר לחיים מילדים אחרים"

דיאנה בחור-ניר 11:1204.03.10

ברונו לנדסברג  - בעלי סנו ויו"ר החברה

אב לשני ילדים, סב לארבעה ורב־סב לשבעה נינים, גר בתל אביב

"גדלתי למעשה בבית חד־הורי. אבי משה היה סוחר, ונפטר מזיהום בריאות בגיל 29, כשהייתי בן שנתיים וחצי. אני זוכר אותו רק בסוף ימיו, שוכב במיטה וסובל. הסתובבתי בבית ומאוד רציתי לדעת מה קורה בחדר השינה שלו. לא נתנו לי להיכנס, אז הייתי מתגנב אל מתחת למיטה, רק לשמוע ולראות אותו.

 

"היה לא קל לגדול בלי אבא. לא היה לי עם מי ללכת לבית הכנסת, את מי לשאול את הקושיות, הרגשתי תמיד אשם, והתביישתי שאין לי אבא. למדתי להילחם ולהתגונן לבד, ואין ספק שהייתי מוכן יותר לחיים מילד שגדל עם שני הורים. כל חיי הרגשתי לוחם.

 

"מי שגידל אותי היתה אמי אווה, בת למשפחה עשירה שירדה מנכסיה במלחמת העולם הראשונה. למרות הקשיים הכלכליים והיעדר האב היא השקיעה המון בי ובאחי, שהיה קטן ממני בשנתיים. היא העניקה לנו, למשל, את כל הידע שהיה נחוץ לבית הספר, סיפרה על מאורעות היסטוריים ותרבותיים, תולדות יוון והמיתולוגיה, שפות - היא היתה מורה לשפות, ולמדתי בבית גרמנית, עברית וצרפתית. גדלנו באווירה ייקית, ואמא הקפידה על תרבות הדיבור והאכילה שלנו.

 

1920. אווה לנדסברג עם ברונו התינוק, צילום סטודיו בעיר צ'רנוביץ', רומניה 1920. אווה לנדסברג עם ברונו התינוק, צילום סטודיו בעיר צ'רנוביץ', רומניה

 

"אמא תמיד היתה לצדי, אבל היו לנו שתי פרידות קשות. ב־1940, כשהייתי בן 20, ברחנו אחי ואני מהנאצים ועברנו את הגבול מרומניה לצד הסובייטי. השמחה הגדולה ביותר שלי היתה כשקיבלתי אגרת שאמא העבירה דרך הצלב האדום, ובה כתבה שהיא נמצאת בבוקרשט. נפגשנו רק אחרי המלחמה, ב־1945. הפרידה השנייה היתה ב־1952. אמא כבר סבלה ממחלת לב, ואני קיבלתי אישור עלייה לישראל והייתי חייב לנצל אותו. היא לא קיבלה אישור, וכשהגעתי לכאן לא יכולתי אפילו להתקשר אליה. לקחתי את הכסף המועט שהיה לי ושלחתי לה מברק. כתבתי שאני מרגיש שלא טוב לה, ושתדע שאני חושב עליה. כעבור זמן קצר האמא הזו, שכל כך אהבתי, נפטרה. לא עבר יום ולילה שלא בכיתי.

 

"באותן שנים התחלתי את חיי העסקיים. אני מאמין שבחיים אתה לא תמיד קובע את גורלך - זה מאוד תלוי בהזדמנות, וכשיש הזדמנות צריך להחליט אינטואיטיבית אם יש בה סיכוי להצליח. אני התגייסתי למשרד הביטחון אבל ראיתי שלא אתקדם שם, והיתה לי הזדמנות לעבוד בחברה פרטית, להיות מנהל מכירות. רציתי לפנות לכיוון המסחרי והתעשייתי אז החלטתי ללכת על זה.

 

ב־1959 הקמתי את העסק הראשון שלי, החברה הדרומית לשיווק, והייתי מוכן להקריב את כל רכושי כדי שהיא תצליח. ב־1965 התחלנו לייצר את מוצרי סנו. אני איש אופטימי, לולא זה לא הייתי מגיע לאן שהגעתי, לא היה לי הביטחון העצמי. תמיד הייתי לוחם, תמיד העזתי לעשות דברים ותמיד חשבתי שאצליח".

 

לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן

 

בטל שלח
    לכל התגובות