דימוי עורכי הדין בציבור הולך ומידרדר. הריבוי מייצר תחרות, והתחרות מורידה מחירים ולעתים גם את הרמה המקצועית, עד כדי התבהמות. במקרים גרועים יותר, שלמרבה הצער נעשים נדירים פחות, עורכי דין מסתבכים בעבריינות אתית, אזרחית ואפילו פלילית. הניצחון, ובעיקר ההישרדות, מקדשים את כל האמצעים.

חופש ביטוי בין עורכי דין נדון לאחרונה בביהמ"ש העליון. במהלך דיון בבימ"ש אמר עו"ד פואד חיר על עו"ד עודד גיל דברים קשים, בהם כי נגד

בביהמ"ש העליון זכתה עמדה זו לרוב (השופטים ריבלין ודנציגר) מול מיעוט (רובינשטיין). המחלוקת התפשטה לשטח. ישנם עו"ד שחושבים שהליך משמעתי, כמו שאולי יינקט במקרה לעיל, אינו מספיק ויש לחייב לעתים פיצויי לשון הרע. לעומתם יש הסבורים שהלכת חיר מוצדקת - מחשש להטלת מורא על מתדיינים שיימנעו מלבטא את עמדתם.

ראוי לאמץ בחוק גישת ביניים: הגנה מוחלטת לכל דיבור שנוגע ואפילו בעקיפין לעניין הנדון. להגיד על קולגה "גנב" מותר, אם הדברים רלבנטיים לדיון. אם לא - הליך אתי אינו מספיק ויש לשלם במטבע קשה יותר - פיצוי ממשי. וצריך גם להפעיל שיקול דעת. לא כל שטות, הומור קלוקל או פליטת פה צריכים להיות בסיס להליך. משטרת דיבור גרועה יותר מהדיבור עצמו.