על קואליציות ועלויות הדמוקרטיה
לא רק פוליטיקאים, גם מנהלי חברות עסקיות משלמים מחיר גבוה על שימור קואליציות
כלכלנים אוהבים לעסוק בחישוב עלויות ועלויות שוליות ועל בסיסן להציע תהליכי קבלת החלטות. העיתונות אוהבת לעסוק בפוליטיקאים המשלמים מחיר מופרז בעבור יצירת קואליציות, בדרך כלל תוך ביטויי בוז והתנשאות לפוליטיקאים המשלמים מחיר גבוה "על חשבון הכיס הציבורי".
העובדות הפחות
העיקרון שבשימור תנאי עבודתם ורווחתם המופלגת של בכירים, נובע לעיתים ממצבים בהם המעסיק או המנהל מעדיפים שאלה יעמדו בתוך האוהל ויטילו את מימיהם החוצה, במקום שיעמדו בחוץ ויכוונו את הזרם פנימה. מי שחושב שבחברות, תמיד הכשירים מקבלים משרות התואמות את כישוריהם, מוטב שיחשוב שוב.
כשסדרת הריאליטי "הישרדות" החלה בארה"ב, ניתן היה לזהות בתוכניות הראשונות שני שלבים ברורים: בשלב הראשון, חברי השבטים מנסים לשמר את החברים החזקים, אלה שבעזרתם אפשר לזכות במשימות; אלה שיודעים לדוג ולהביא מזון. לקראת סוף כל סדרה ניתן היה לזהות מגמה שבה הכוחות החברתיים מתגברים על הצרכים הפיזיים הפרמננטיים וכל חדלי האישים והרמאים, החלו להתאגד ולהדיח את החברים המועילים יותר, שעצם קיומם היווה סכנה. החשש היה לא רק שיזכו במשימות החסינות בשלבים המכריעים, אלא גם ממה שיקרה כשיגיעו לשלב הגמר שבו בוחרים את החבר שניצח: אם מול מניפולאטור תככן יעמוד אחד שעמל ודג ודאג למחסה, הרי בסופו של יום ייבחר הטוב שביניהם. ככל שהתקדמה התוכניתת, החל השלב הראשון להתקצר, והשלב של התככים, או כפי שקוראים להם בסלנג של התוכנית "אסטרטגיה", הקדים את בואו.
בגרסה הישראלית, דילגו על השלב הראשון די מהר וכיאה לעם שסיפק את הכמות הגדולה ביותר של חתני פרס נובל בצד רפורמטורים חברתיים (אם למנות רק את הגדולים שבהם: משה רבנו, ישו, מרקס), מיד הלכו לשלב התככים וכך ניתן לראות חברי השבט מורעבים לחלוטין וחסרי ישע, רובצים באפיסת כוחות, באין מי שידוג וידאג למצרכים בסיסיים. בגרסה הישראלית, מהר מאוד נראו בעיקר, המניפולטורים והתככנים, המרמים אחד את השני ושוכבים על החול, ממתינים להפקה שתארגן עבורם משחק שבסיומו יקבלו איזה כיבוד מקרי, במקום לסמוך על יכולותיהם ועל ציוד הדיג שקיבלו.
הקואליציות הדמוקרטיות האלה עולות ביוקר. הן מעדיפות את הבטלנים בעלי זכויות ההצבעה שמספרם ילך ויגדל, שכן למה לעמול בעבור כל אלה שאינם רוצים לדאוג לחברה. יש כאלה שתיארו תהליך דומה גם בחברה הקיבוצית, שקרסה כשכמות העובדים החרוצים הפכה להיות קטנה מדי, מול כל המשתמטים והבטלנים. ממש כמו ב"הישרדות", אלא שבמציאות אין הפקה שתתערב והמשחק לא יסתיים, עד שהעסק לא יקרוס.
גם המנהלים מפחדים
בחברות רבות, בעלים ומנהלים חוששים מפיטורים של בטלנים וחסרי תועלת, מאחר וגם חסר התועלת הגדול ביותר, יכול לגרום נזק. במיוחד אם היה בכיר ונטל חלק במהלכים שלא כל אחד מהם עומד במבחן הרגולטור, כפי שמגלים רבים בדרך הקשה. למעשה, כיום, עם הדמוקרטיזציה של אמצעי התקשורת, כשכל אחד יכול לנצל את הבמות האינטרנטיות השונות ולהשמיץ בעילום שם, גם לכל בטלן שהיה עובד זוטר, יש כוח רב יותר מאי פעם, אבל עיקר הבעיה טמון בכוחם של הבכירים ולא של הטרדנים הזוטרים, גם לא הכפייתיים שבהם.
מצנחי הזהב והסדרים לפיהם אנשים מקבלים "תקופות הסתגלות" ממושכות, הם שם קוד לשוחד של הנהלות לבכירים שסיימו את תפקידם, כמו גם תפקידי מעבר חסרי תוכן. כל אלה משקפים היגיון כלכלי של מנהלים, שמשמעותם פשוטה: כל עוד אני יכול להעמיס על הקופה עלויות לטווח קצר ולהרוויח שקט, שילך הטווח הארוך לעזאזל. גם אני נמצא כאן רק לטווח קצר ואין לי סיבה להקריב את הנוחות הניהולית שלי, למען אינטרסים ארוכי טווח עליהם אני מופקד. במצב עניינים כזה, לקואליציה יש כוח סחיטה רב והמחיר שמשלמים מארגני הקואליציה, נובע בעיקר מהכוח להזיק ולא מהתועלת שמביאים שותפיה או הבכירים שהיו חברים בהנהלה (גם היא סוג של קואליציה).
ניתן היה לראות בבירור כיצד הקואליציות שנוצרו בתוכנית הריאליטי המוזכרת, לא היו קואליציות איכותיות שדאגו לחברי השבט, אלא רק שמרו על הישרדות חברתית בתהליכי הדחה, כאשר הדאגה לרווחת הכלל הלכה מדחי אל דחי.
למעשה מקור הבעיה, טמון בדמוקרטיה שאימצנו באופן גורף, דמוקרטיה שלא רוצה להבחין בין חברים מועילים יותר או פחות. קיימת סכנה גדולה באבחנה בין חברים שונים "בשבט" או יצירת מעמדות, אבל אם לבחון את התהליכים המתפתחים באבולוציה האינטנסיבית המתנהלת באותה תוכנית ריאליטי, ואשר עשויה לשמש לנו כמודל או מיקרוקוסמוס לתהליכים שאנו עוברים בחיינו, הרי הסכנות גדולות לא פחות גם באלטרנטיבה. האם יש מודל חברתי אלטרנטיבי, לקואליציות של הדמוקרטיה המלאה? מי שימצא את התשובה ייתכן שיציל אותנו מכליה.
הכותב משמש כמנכ"ל חברות תבור כלכלה ופיננסים בע"מ ודיבידנד השקעות.
