הכלכלה הפלסטינית: איך קונים שלום

"עד עכשיו השקענו 99% מהמאמצים במשא ומתן המדיני, ורק 1% בכלכלה", אמר בנימין נתניהו באחד מנאומי הבחירות שלו, "אני מתכוון לשנות את הפרופורציה הזאת. שגשוג כלכלי מוריד משמעותית את הטרור ואת הבסיס למלחמה".

במבט ראשון, חזון "השלום הכלכלי" של נתניהו נראה כסיסמת בחירות

מה מלמד הניסיון

מה זה בכלל שלום כלכלי? האם הוא אמור לבוא במקום הסדר מדיני? יש דמיון בין השלום הכלכלי של נתניהו לחזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס, כפי שכתב לאחרונה הכלכלן פרופ' אפרים קליימן מהאוניברסיטה בירושלים, שהיה מעורב במשא ומתן עם הפלסטינים לאחר הסכם אוסלו. קליימן טוען כי הניסיון עם הפלסטינים כבר הוכיח ששיפור במצב הכלכלי לא מפיג את העוינות ולא מחליש את הנטייה לאלימות.

האינתיפאדה הראשונה, בסוף שנות השמונים, פרצה דווקא לאחר שני עשורים של שגשוג כלכלי שהפלסטינים לא חוו מעולם. גם האינתיפאדה השנייה, שפרצה באוקטובר 2000, החלה אחרי כמה שנים של עלייה ניכרת בתוצר הפלסטיני. "ייתכן שהרעה במצב הכלכלי מגבירה את האלימות, אבל שיפור בו אינו בהכרח ממתן אותה", כתב קליימן.

נכון, שיפור בכלכלה אינו תנאי מספיק להפיג את העוינות והאלימות - אבל ברור שזהו תנאי הכרחי. לא ייתכן שיהיו יחסי שכנות שקטה וטובה בין חברה עשירה ושבעה, שרשמה בשנה שעברה הכנסה ממוצעת לנפש של כ־23 אלף דולר, לחברה ענייה שרמת ההכנסה בה היא כ־1,500 דולר (בגדה. בעזה המצב קשה פי כמה). זהו יחס הכנסה של 1 ל־15: ההכנסה של כל ישראלי היא כמעט פי 15 משל כל פלסטיני. לשם השוואה, אחרי המלחמה ב־1967, כלומר לפני יותר מ־40 שנה, עמד היחס הזה על 1 ל־10. בשנים הטובות, עד האינתיפאדה הראשונה, הוא הצטמצם ל־1 ל־5.

מה מתכנן נתניהו

ברור למדי שסיסמת השלום הכלכלי נולדה מתוך ייאוש מהאפשרות להגיע להסדר שלום מלא. אחת הסיבות לכך שהציבור הישראלי נוטה כעת ימינה היא התחושה הגוברת בציבור שלפיה מאז הסכמי אוסלו ישראל ויתרה שוב ושוב - הסכימה להקמת הרשות הפלסטינית בעזה ובגדה, נסוגה מלבנון, עקרה את המתנחלים מהרצועה. ומה קיבלנו בתמורה? רק שנאה, קטיושות וקסאמים. לפיכך, הסביר נתניהו בהופעותיו בכל השנה האחרונה, יש צורך בשלום כלכלי, וממנו יצמח השלום האמיתי.

נתניהו חזר על הרעיון שוב ושוב, בלי להסביר מה הוא כולל. הוא הסתפק בלהודות ששלום כלכלי אינו פותר שאלות לאומיות ואינו תחליף למשא ומתן מדיני, רק המשלים שלו. בכמה הזדמנויות יחידות הוא דיבר על "מרכזי העסקה", שיוקמו ליד הערים הגדולות בשטחים ובקרבת הגבול עם ישראל, ויפטרו את כולם מהצורך לאפשר לפלסטינים לעבוד בישראל. הוא גם פירט את תוכניתו לפרוזדור מיוחד לעולי רגל נוצרים, שיבקרו באתרים על הירדן ולחוף ים המלח, שיוקם על ידי הפלסטינים בתיאום עם ישראל.

אם יש בנמצא שלום כלכלי, אפשר וצריך להתחיל אותו מחופש תנועה רחב יותר לתושבי השטחים. אין ברור מזה: ישראל חייבת לאפשר תנועה חופשית בתוך השטחים ולנקוט הקלות במעברי הגבול. כמו כל משק קטן, המשק הפלסטיני נזקק קודם כל לגישה נוחה לשווקים. אף יזם לא יקים מרכזי העסקה בשטחים אם לא יובטח לו שחומרי הגלם, התוצרת והעובדים יגיעו בזמן. רק כך אפשר להתחיל בשלום כלכלי.