$
הייטק והון סיכון

פרשנות

מהאקזיט של מובילאיי ועד פלאריום: איפה קרנות ההון סיכון הישראליות?

בשלושת המגה־אקזיטים האחרונים - מובילאיי, נוירודרם, פלאריום - בלטו בהיעדרן קרנות הון סיכון ישראליות. במקום להסתכל בעיניים כלות במיליארדים שזורמים לאחרים, הגיע הזמן לבדוק את דרך קבלת החלטות ההשקעה שלהן

מאיר אורבך 06:4913.08.17

מאז חודש מרץ היו בישראל שלושה מגה־אקזיטים — שלוש חברות מקומיות שנמכרו במחירים גבוהים גם בסטנדרטים בינלאומיים: מובילאיי נמכרה בסכום שיא של 15 מיליארד דולר לאינטל; נוירודרם נמכרה לתאגיד היפני מיצובישי תמורת 1.1 מיליארד דולר; ובסוף השבוע האחרון נמכרה חברת הגיימינג הישראלית פלאריום לחברה האוסטרלית אריסטוקרט בחצי מיליארד דולר, עם אפשרות סבירה להגדלת התמורה במקרה של עמידה ביעדים שהוסכמו.

 

 

 

מעבר לגאווה הישראלית המובנת, מה שמשותף לשלוש העסקאות הללו הוא היעדרן הזועק של קרנות ההון סיכון הישראליות מהן. כמעט אף אחת מהן לא השכילה להשקיע בזמן בחברות הללו, ולא זכתה כמו יתר המשקיעים להכפיל את השקעתה פי כמה וכמה.

 

מייסד פלאריום גבי שלאל מייסד פלאריום גבי שלאל צילום: עמית שעל

 

הסיבות והתירוצים מוכרים עד לזרא: על מובילאיי אמרו משקיעים בתעשייה שאנשי החברה לא ששו לקבל השקעה מהקרנות. אנשים בסביבת החברה דווקא טענו שאנשי ההון סיכון פשוט מעולם לא הצליחו לקלוט את החזון של מובילאיי, וממילא לא היו הרבה קרנות ישראליות שהיו מוכנות להשקיע בשנות התשעים בחברה בידיעה שיידרשו כ־20 שנה עד האקזיט. מי שהחליפו אותן היו משקיעים פרטיים כשמואל חרל"פ, או בנקי השקעות בינלאומיים כמו גולדמן זאקס.

 

גם נוירודרם, בדומה למובילאיי, היא חברה שדורשת השקעה ארוכת טווח וסבלנות. וגם זה, כמו העליות והמורדות הרבות שידעה החברה, הבהיל את קרנות ההון סיכון. וזה עוד לפני שאמרנו שהמשקיעים הישראלים פשוט לא ששים להשקיע בחברות פארמה.

 

ראוי לציין שנוירודרם התחילה את דרכה ב־2003 בחממת אופקים של קפיטל פוינט, אבל בכך התמצתה הנוכחות המינורית של ההון סיכון הישראלי. בהשקעות הגדולות מאז ועד ההנפקה בנאסד"ק החברה כבר הסתדרה בלי הקרנות. ושוב, הנהנים היו משקיעים פרטיים דוגמת שמואל קבילי ורוברט טאוב, ובצדם קרן הפנסיה של מנורה מבטחים שהשכילה להשקיע בחברה.

 

ופלאריום? ובכן, במקרה שלא ידעתם, משקיעי הון סיכון לא אוהבים להשקיע בחברות משחקים. התחום המתפתח במהירות, שמייצר חברות ששוות מיליארדי דולרים, נחשב מסוכן מדי מבחינתן וכזה שאינו מאפשר להן החזרים מהירים. מי מהם שהיה משקיע מיליוני דולרים בודדים בזמן, כמו גיגי לוי, היה נהנה היום מהחזר גדול פי כמה וכמה על השקעתו.

 

ועדיין לא הזכרנו חברת משחקים ישראלית אחרת, פלייטיקה, שנמכרה תמורת 160 מיליון דולר, ובחלוף זמן לא רב נמכרה פעם נוספת תמורת לא פחות מ־4.4 מיליארד דולר — לשמחת המשקיעים האמריקאים ולמגינת לבו של מס הכנסה הישראלי.

 

המסקנה העיקרית המתבקשת היא שאנשי ההון סיכון לא באמת אוהבים לקחת סיכונים (האמת היא שהביטוי העברי "הון סיכון" הוא תרגום גרוע מאנגלית של venture capital, הון יזמי). אנשי ההשקעות בתעשייה פשוט לא אוהבים לשחק במקומות שבהם הם לא מרגישים על אדמה יציבה. כפי שניתן לראות כמעט בכל עסקה גדולה, ההפסד כולו של הקרנות. כי אל החלל שנוצר נכנסים משקיעים פרטיים בעלי ממון ואורך נשימה, שמשקיעים מהונם הפרטי ואינם יושבים עם סטופר יחד בהמתנה לאקזיט מהיר מדי.

 

יכול להיות שלא מדובר רק בחשש מהשקעות מסוכנות, שגורם לקרנות הישראליות להדיר את רגליהן מהשקעות מוצלחות. ניתן לחשוד שהקרנות סובלות ממה שניתן להגדיר כהיעדר חזון. יש למי שעומדים בראשן יכולת מוגבלת להביט לטווח ארוך ונכונות מוגבלת עוד יותר לטבול את הרגל בתחומים פחות מוכרים. אם מוסיפים לזה את הלחץ להניב תשואות מהירות, התוצאה היא קרנות ששוחות רק בשלולית המקומית, כפי שהגדיר זאת היטב בראיון בעמודים הקודמים מנכ"ל נוירודרם עודד ליברמן.

 

משקיע העל פיטר תיל אמר בביקורו בישראל לא מזמן, שכאשר הוא פוגש תחום לוהט שכולם מדברים עליו, הוא יודע שכבר אין לו טעם להשקיע בו השקעות חדשות.

 

העצה הזאת עדיין לא הגיעה להון סיכון המקומי, שמקפיד לדבוק בכל תחום בולט שכולם כבר מדברים עליו, אחרי שהשקיעו בו מזמן, מסייבר ועד רכב אוטונומי.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x