דו"ח טכנולוגי: השלטון ניתק את האינטרנט? נבריח אותו בתוך מזוודה

להקים מחדש את הרשת

האביב הערבי, שנגרר עכשיו אל הקיץ, כלל שורה של מקרים - מצרים, טוניסיה, וכעת גם סוריה - שבהם השלטונות הפילו את האינטרנט בניסיון נואש למנוע מההמונים ללמוד מה קורה.

במצרים, לפחות, זה התפקשש: יש סיבות להאמין שההמונים יצאו לרחובות בין היתר משום שלא הצליחו לקבל מידע על מה שמתרחש, והתוצאה היתה דווקא הפגנות גדולות יותר. הנטייה של דיקטטורות לנתק את הרשת כשהן חוששות ליציבותן אינה מוגבלת למדינות הערביות: היא הופעלה גם באיראן, גם בסין - במהומות הקשות בחבל האויגור - וגם בבורמה.

קלינטון. מה עושים נגד משטרים שמורידים את השאלטר על הרשת? צילום: בלומברג

נערה גאה בדמשק? גבר נבוך באיסטנבול

בחודשים האחרונים האביב הערבי הביא את גשמי הזלעפות שלו גם למעוּנה שבמדינות הערביות, סוריה. בלוגרית בשם אמינה עראף, שכתבה בלוג שכותרתו A Gay Girl in Damascus, זכתה בעקבות זאת להרבה מאוד תשומת לב ולהרבה מאוד עוקבים. הכותבת, שהזדהתה כלסבית אמריקאית המתגוררת בדמשק, דיווחה באופן קולח על המתרחש בסוריה.

בשבוע שעבר אמינה נעלמה, ודיווחים מקוטעים בבלוג שלה אמרו שהיא נחטפה על ידי המשטרה החשאית. התוצאה היתה היסטריה רבתי ברשת: עמוד פייסבוק פופולרי קרא לשחרורה, ארגוני זכויות אדם נכנסו להילוך גבוה, ואילו המשטר הסורי הכחיש בעקשנות שהוא מחזיק בלוגרית כזו. די לו בטל אל מלוחי, שיש לקוות שהיא עדיין בחיים.

התוצאה היתה הפניית זרקור רב עוצמה אל אמינה, ותוך כמה זמן התעוררו ספקות באשר לזהותה. פתאום אנשים נזכרו שאיכשהו היא אף פעם לא הגיעו לפגישות שנקבעו איתה, ותמיד מצאה סיבה לדחות אותן. שניים מהכותבים המובילים של האתר Electronic Intifada, בנג'מין דוהרטי ועלי אבונימה, התיישבו על הזנב של אמינה, והחלו לחקור את הנושא.

הם הגיעו למסקנה ש"אמינה" לא היתה ולא נבראה, ושהכותב שמאחורי הבלוג הוא טום מק'מאסטר, גבר אמריקאי שבכלל מתגורר בטורקיה. כל העסק הסתבך כשפורסמה תמונה של "אמינה", שבה נראתה צעירה בריטית שלא היתה קשורה לכל העסק. חלק מחבריה וקרוביה של הצעירה חשבו שהיא נעצרה על ידי הרשויות הסוריות, ופרצה הבהלה המתבקשת.

מק'מאסטר הכחיש תחילה בעקשנות את המיוחס לו, אבל אחר כך, כשכלי תקשורת ממוסדים יותר כמו "הוושינגטון פוסט" עלו על הסיפור, הוא נשבר והודה. הוא התכוון, לדבריו, להפנות את תשומת לבו של העולם המערבי למתרחש בסוריה. על המצוקה הנפשית שגרם ללא מעט אנשים, ועל הפגיעה באמינותם של מדווחים אמיתיים מדמשק, מק'מאסטר לא טרח להתנצל.

הפגנה בדמשק. גם תמונת הבלוגרית התבררה כמזויפת צילום: רויטרס

ויקיפדיה, גרסת שרה פיילין

בשבוע האחרון קיבלה ארה"ב גרסה עמוסה של אמיתנות. שרה פיילין נשאלה בעת ביקור בביתו של פול רוויר, דמות בעלת חשיבות בהיסטוריה של מלחמת העצמאות האמריקאית, מהי ההתרשמות שלה. פיילין מיהרה להודיע לאמריקאים המשתאים שפול רוויר יצא למסע הרכיבה המפורסם שלו, תוך שהוא מצלצל בפעמונים ללא הרף, והכל כדי לשמור על זכותם המקודשת של אמריקאים לשאת נשק.

הגרסה המקובלת יותר של הסיפור אומרת שפול רוויר יצא לדרכו כדי להזעיק דווקא את ה-Minutemen, המתקוממים האמריקאים נגד הבריטים, מפני פלישה בריטית. אלה גם לא היו פעמונים, אלא דווקא מנורות – השיר הנפלא של לונגפלו, שדורות של ילדים אמריקאים שיננו בעל פה, מדגיש היטב את הנקודה הזו. אה, כן, והמטרה של רוויר לא היתה הגנה על קדושת הנשק דווקא, אלא יותר בכיוון של שחרור מעול הכיבוש הבריטי.

פיילין. להודות בטעות? עדיף לשנות את ויקיפדיה צילום: בלומברג

אבל שרה פיילין מתקשה להודות בטעות, במיוחד לא בסדרת טעויות מפגרת כל כך שהיתה, בעולם שפוי, מביאה לכך שהיא לא היתה מצליחה להיבחר לראשות ועד בית. אז התומכים שלה החלו בקמפיין נחוש לשינוי המצב. הם לא ניסו לשנות את הדיווחים על ההצהרה של פיילין. לא, הם ניסו להתאים את המציאות לקשקושים שלה, והחלו לנסות ולשנות את הערך על פול רוויר בוויקיפדיה.

למזלם של הוויקיפדים, הערך כבר היה מוגן-למחצה, עקב ונדליזם שבוצע בעבר. לרוע מזלם, הם נאלצו להתמודד גם עם ונדליזם שבוצע גם על ידי מתנגדי פיילין, אם כי זה כלל בעיקר בדיחות: מישהו ניסה לשנות את ההתייחסות לשיר של לונגפלו, ולטעון שהפרטים החשובים שהוסיפה פיילין הושמטו ממנו מסיבות של משקל. החסר משוגעים אנוכי, כי הבאתם גם את זאת להשתגע עלי?

כתבנו האוגר מדווח 

העיתונות המקוונת, חוששים ברשות התקשורת הפדרלית בארה"ב (FCC), עוברת תהליך מתמשך של אוגריזציה (Hamsterization), או במילים אחרות - ניסיון לעשות יותר עם פחות עובדים. ה-FCC אפילו טרחה להזמין דו"ח בנושא, אבל לא ברור מה היא יכולה לעשות, חוץ מאשר להצביע על העובדות.

גלגל האוגר המסתובב לא משפר את מהירות הדיווח, או את התועלת שמספק אתר החדשות. לעיתים קרובות הוא מוריד את האיכות הכוללת של העבודה, כי עד כמה אפשר להתרכז כשאתה נדרש גם להתייחס גם למדיה חברתית במקביל? הרי מחוץ לתחום החדשות נוהגות חברות לחסום את הגישה של עובדיהן לפייסבוק, במאמץ לשמור עליהם מרוכזים.

קצרצרים

אין ארוחות חינם: בתריסר החודשים שהסתיימו באוקטובר 2010, כמעט מחצית מההכנסות של פנדורה הלכו לתשלום תמלוגים עבור המוזיקה שהיא מזרימה למשתמשיה. החברה עדיין לא רווחית – ובכלל לא בטוח שתוכל להמשיך ולהתקיים: שיעורי התמלוגים צפויים לעלות דרמטית בארבע השנים הקרובות. למה? כי חברות התקליטים משוכנעות שהדרך להחזיר את הסוס שברח מהאורווה הבוערת - סליחה על תאונת הדרכים המטאפורית - היא להתעלל בהורדות המוזיקה החוקיות.

פראנס טלקום. עולם התקשורת משתנה, אבל מספרי הטלפון שורדים צילום: בלומברג

אחד השרידים לתקופה קדומה שנשאר בסביבה עד ימינו, פרט להתאמת קווי הרכבת לרוחב הדרכים הרומאיות, הוא מספר הטלפון. במקור הם היו מיועדים להקל על השימוש במכשירי חוגה. היום מדובר במספרים חסרי משמעות, שבארץ אפילו כבר לא מייצגים את העובדה שאתה לקוח של חברה סלולרית מסוימת. ועדיין אנחנו מתבקשים לזכור את המספרים, או ליתר דיוק מבקשים מהטלפון שלנו לזכור אותם. הבעיה היא שלא נראה שיש למספר תחליף נטול בעיות בעתיד הקרוב.

פעם, אם רצית לדעת מה חושבים דיפלומטים בכירים על נושא מסוים, היית צריך לעבוד שנים בהתחנפות אליהם, לכתוב ידיעות שקולעות לטעמם, להשקות אותם ולהאכיל אותם. היום, בזכות ויקיליקס, די בחיפוש פשוט כדי להשיג את המידע. לארגון יש אבן ריחיים סביב צווארו בדמות ג'וליאן אסאנג', אבל הוא מספק חומר עיתונאי נדיר. פעם, מזמן, דרישה מרכזית של ממשלת ארצות הברית - אחת מ-14 הנקודות של הגזען הנודניק והשמרן וודרו ווילסון - היתה לשים קץ ל"דיפלומטיה החשאית". דברים קצת השתנו מאז בוושינגטון, מסתבר.

דיווחנו לפני זמן מה על השערוריה המשונה סביב חבר הקונגרס אנטוני וויינר, שציוץ פורנוגרפי נשלח מהחשבון שלו. וויינר טען אז שפרצו לו לחשבון. בינתיים הוא הספיק להודות שהציוץ דווקא כן היה שלו, ושהוא הולך לטיפול. בהתאם, נרשמה ירידה חדה בשימוש בטוויטר מצד חברי קונגרס אמריקאים – 28%, בממוצע – אבל זוהתה גם תופעה מעניינת אחרת: רפובליקנים שולחים בממוצע יותר מפי שניים ציוצים מדמוקרטים.

מדינות בארה"ב החלו לשקול מחדש את כל נושא העמדתם לדין של קטינים בשל סקסטינג, כלומר שליחת תמונות עירום של עצמם למישהו אחר, לרוב באמצעות הסלולר. על פי החוקים הקיימים בלא מעט מדינות, אם טמבלים צעירים (שתי המילים נחשבות לנרדפות בשורה של מילונים ברחבי העולם) שולחים תמונות כאלה, הם נחשבים אוטומטית למפיצי פורנוגרפיית ילדים. החוק עוד לא עיכל את האפשרות שהפורנוגרפיה הזו תהיה צילום עצמי. אז עכשיו שוקלים להתאים את החוק למציאות, לפחות באופן חלקי, ולקנוס צעירים כאלה או לשלוח אותם לטיפול במקום לכלוא אותם.

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה השישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"