בגייסה אינטלקטואלים כדוגמת קליי שירקי ודני היליס, קבעה דורה קישינבסקי
כי עולם הספרות מנופח האגו הוא מדיום שאבד עליו הכלח; האינטרנט מחליפה אותו באצבע הקטנה שלה. כחובבת של השתיים, אינני נחלצת להגנת הספרות, אלא להגנת המחשבה - ההתעמקות והרצון להשכיל. המטרה אינה צבירה שטחית של רעיונות. מי שקורא רק כדי להשביע יצר חיברות נלעג, לעולם לא יתקבל למועדון היוקרה שמציירת לה דורה בדמיונה. ממילא שום רעיון, גם אם נכתב בטוויטר, לא ימצא אחיזה בראשו, בין אם יוחדר לשם באמצעות איזמל או עם מחבט.
פוסט לא יכול להיות תחליף ראוי לספר
צילום: shutterstock
פוסט או מאמר - מקורי, רהוט ומעורר השראה ככל שיהיה - אינו תחליף לספר. תהיה זו פרשנות פשטנית של האימרה השחוקה של מרשל מקלוהן - "המדיום הוא המסר",
זהה לזו של אנדרו קין, שבו משתלחת דורה. הרי "אנושי, אנושי מדי"
של פרידריך ניטשה אינו שווה ערך לטוויטר רק כי נכתב במכתמים. האמת היא שספרים אינם מיותרים ממש כמו שהאינטרנט אינה מטפשת. משוואה מתבקשת היא שמאחר וחיינו תזזיתיים, מוטב לוותר כליל על צפיה בסרטים (שכמו להכעיס, מתארכים ככל שזמננו מתקצר), ולהסתפק בטלוויזיה. מה ההבדל? הרי הרעיונות שם, ולעזאזל כל השאר.
האישום שקאר הוא אליטיסט, שמקונן על השחיקה במעמדו נואל לא פחות. קאר מדבר על הזנחה של יכולת קוגנטיבית אותה הוא ממשיל לקריאה. הרי הבורים שקין מבכה את מצבם אינם כאלה בגלל האינטרנט - זו אכן מכילה ידע אינסופי השקול לאינספור ספריות. בבערותם אשמה חברה המעודדת סחר במטבע שצידיה הם שטחיות והתמחות. אותה חברה שמתייחסת לקריאה כאל לא יותר מאובססיה רכושנית. אכן, לא פעם תאוות הקריאה באה לידי ביטוי ברכישת ספרים, אבל הסיבה לכך היא שלעת עתה, "ממתקי הנייר היקרים" הללו, בניגוד לנעליים של קרי בראדשו, הם הדרך הנוחה ביותר לקרוא.
שירקי, שגומד על ידי קישינבסקי לכדי "הוגה רשת", ולמרבה האירוניה נושא גם בתואר "סופר", מתנגד להיררכיות תרבותיות. אך כטבען של תיזות, גם זו שלו מבוססת על הכללה. ה"מאואיזם הדיגיטלי" שלו מקדש את השיתופיות על פני האינדיבידואליות, מעדיף מקטעים על פני השלם ומטפח מצג שווא של קולקטיב שבכוחו לייצר דבר שערכו שקול כנגד "מלחמה ושלום" נניח. קצת כמו שטוען היליס בהתייחסו לסדרת הטלוויזיה "הסמויה", שאיכותה נגזרת מכמות האנשים שעמלו על הפקתה. אבל אפילו היליס הוצא מהקשרו, והושמטה הודאתו ברגשות המעורבים שהמאמר של קאר עורר בו. לדידו, יש ממש בתחושות הלא-מבוססות-מדעית שזה מעלה: "אנו מקריבים את העומק לטובת הרוחב. אנחנו מרפרפים, מסכמים, מדלגים על האותיות הקטנות ולעיתים קרובות, מפספסים את העיקר. אנחנו יודעים שאנחנו טובעים, אבל עושים כל שביכולתנו כדי לצוף", כתב.
"הקישורים, הסמן שמהבהב על המסך - המשיכה הטמונה בהם, מונעת כל אפשרות להיטמע בעולם באופן שבו קריאת רומן מאפשרת לנו", כתב הסופר והמבקר סוון בירקרטס באותו הקשר. המדיום הדיגיטלי - גם בביטוייו הטוויטרי דל המבע - אינו פסול כשלעצמו. יש לו מקום וחשיבות, אך לא כתחליף לספרות. העילגות וחד המימדיות שמאפיינות אנשים כה רבים, חוסר הסקרנות וההשתלחות ביתרונות ההשכלה (לא במובן הפדגוגי שלה, אלא זה הרחב), הם במידה רבה פרי התפיסה שמקדשת את הסאונדבייט על פני הראיון המעמיק, את המבזק על פני התחקיר. אבל במקום שבו מזלזלים בספרים, קל למדי לזלזל גם במילים, ברעיונות, בסובלנות, פתיחות ומחשבה, ואם אנחנו כבר בעניין של תעמולה - גם ברוח האדם.
מנוי לעיתון
פייסבוק
אפליקציה באייפון 
טוויטר
מבזקי SMS
אפליקציה באנדרואיד 
ניוזלטר
ספריית כלכליסט
כל הזכויות שמורות לכלכליסט ©
