הבלוג כבד עלי
בלוגרים מובילים נוטשים את המחויבות המעיקה של הבלוג. חלקם עוברים לפורמטים קלילים יותר
אין הרבה קווי דמיון בין העיתונאי והבלוגר יובל דרור (מאבד תמלילים),
דניאל ליונז (fake steve jobs),
ג'ייסון קלקניס (הבלוג נושא את שמו)
ונובה ספיבק (Minding the planet).
כולם היו בלוגרים ותיקים, מוכרים ופעלתנים – דרור בארץ; ליונז, קלקניס וספיבק בארצות הברית. ארבעתם פרשו בתרועה רמה מכתיבת הבלוג. קלקניס אף הכריז שלעולם לא יחזור (טיפ: זה הזמן להמר מתי הוא יישבר), ושאת הגיגיו יפרסם מעתה ברשימת תפוצה פרטית.
די, נוטשים את הבלוג איור: ליאב צברי למה הם נוטשים? התשובה עשויה להימצא בהצהרה האירונית שמופיעה בבלוג של קלקניס: This is my blog, this is where I live. התפיסה של בלוג כמרחב פיזי אופיינית לבלוגרים רבים, שרואים בבלוג את בית הקפה שתמיד חלמו לפתוח. מקום שבו אפשר לשתות איזה הפוך קטן על חשבון הבית ולפטפט עם האורחים. בדרך הם שוכחים שניהול עסק מלווה בלא מעט כאבי ראש, שלכולם יש מקבילה וירטואלית: חשבונות, רישיונות, ספקים. ומי שלא עומד בעומס סוגר ופונה להרוות את צימאונו עם איזה שלוק קטן בטוויטר.
די, נוטשים את הבלוג איור: ליאב צברי מרחב הביטוי המקוון עובר תהליכים - לפעמים גרפיים, לעתים תוכניים, מדי כמה חודשים אפילו טכניים. עוד ועוד בלוגרים מוצאים שבלוגינג הוא כבר לא הכלי האידיאלי להעביר את המסרים שלהם לעולם. כך נובה ספיבק, שהכריז על השעיית הבלוג ומעבר לטוויטר. האיש נזקק ל־800 מילים רק כדי לדווח שקרא משהו מעניין בבלוג אחר, מה יש לו לחפש במחוזות ה־140 תווים של טוויטר?
התשובה היא תרגיל בסמיוטיקה: בלוג, למרות האסוציאציה, אינו מקום, אלא מצב. הוויה שדורשת השקעה לא מבוטלת - זמן, מחשבה, מעט כסף, נכונות - וביסודה תמיד נמצא הרצון להביע דעה בקול, לדפדף עם גולשי כל העולם במחברת הטיוטות הפרטית. מה שהתחיל כיומן מקוון הפך מזמן לאמצעי תקשורת במובן הכי בסיסי. ובעולם אחוז תזזית, שבו התמוססו הגבולות בין כותב לקורא, קל להתפתות להדהוד המיידי של טוויטר, פייסבוק ושלל שיבוטיהם. אלה דורשים רק כמה דקות וכבר הכל פועל מאליו. אין לבטים על דומיין, עיצוב או ספק אחסון, ואיש לא מצפה לניסוח מוקפד או תובנה רעננה. צריך רק לשרבט.
