אם המלחמה הזו תיגמר באסון או בסתם אווילות, יכול להיות שאתם תהיו אלה שיקיצו מחלומם. חשבתם שהפעם הכל אחרת, ובכל אופן, שככה אי אפשר להמשיך. אבל אם המלחמה הזו תסתיים רע, ותקיצו מחלומכם על שקט של 40 שנה, אני כבר יכול לתת לכם כתובת לכעסכם. אלה לא הפוליטיקאים. עליהם אין מה לכעוס. אם זה לא ילך, תגידו להם ללכת. יש לכם כוח, אז אפשר לעשות זאת בלי לכעוס. לא, אם המלחמה הזו תיגמר באסון ואתם תמצאו את עצמכם מקיצים מחלום, בואו בטענות אל טווי החלומות.
טווי החלומות יושבים בערוצי הטלוויזיה הגדולים, בעיתונים הגדולים, ברדיו. טווי החלומות הם עיתונאים ועורכיהם. הם מי שאמורים לספק לכם בכל רגע, אבל בוודאי ברגעים שלפני מלחמה, תמונה מורכבת, שקולה, כזו שמספרת לכם מה עלול לקרות אם נצא למלחמה. כי אולי כוח הזרוע יביא שלום והארץ תשקוט 40 שנה - אבל אולי לא. וחשוב להגיד שאולי לא.
איור: ליאב צברי
אבל הקול הזה, שאומר "אולי לא", לא נשמע כמעט בערוצי הטלוויזיה הגדולים, בעיתונים הגדולים, בתחנות הרדיו. שם כולם נתקפו באופטימיות שאין לה קץ, מהלו אותה בדאגה כנה אבל חסרת אחריות לגורל החיילים שנשלחו לשטח, וקינחו באטימות לגורל האחר. אולפנים פתוחים על אולפנים פתוחים, שטיח של אולפנים פתוחים, והאפשרות שהמלחמה הזו תיגמר באסון כמעט אינה עולה.
לפעמים היא מגיחה לרגע, כמעט בטעות, נתקלת ב"אבל מה אפשר לעשות?", ורק לעתים רחוקות עונים להתקלה הזו בתשובה מורכבת. איזה חוסר אחריות. אחריהם המבול.
ואלוהים יודע איפה היה השיח הציבורי אם לא היה בימינו אינטרנט. לפחות בו אפשר להעלות אפשרות שאולי לא הכל ייגמר כשורה, ואולי לא כל מה שנעשה צודק ונכון וראוי ומוסרי. ואולי היה אפשר לעשות אחרת. אלוהים יודע עד כמה מוחלטת היתה ההשתקה והשתיקה אלמלא עשרות הבלוגרים ובעלי האתרים שהרימו את קולם, לפעמים עד קצה יכולת מיתרי הגרון, וניסו להישמע מעל ענן המבצעיות. אולי עוד כמה אנשים יתעוררו, וגם אם יחליטו שהם עדיין בעד המלחמה, לפחות יידעו בעד מה הם, ומה עלול להיות כאן אם הם טועים.
מנוי לעיתון
פייסבוק
אפליקציה באייפון 
טוויטר
מבזקי SMS
אפליקציה באנדרואיד 
ניוזלטר
ספריית כלכליסט
כל הזכויות שמורות לכלכליסט ©
