בלי מסגרת: תערוכה שמעניקה תחושה של שיטוט

ב”תלוי בנוף”, תערוכת היחיד החדשה שלה, מזמינה האמנית אורלי מיברג את המבקרים לשוטט בין ובתוך הציורים. למרות שמדובר בציורי דו מימדי, אופן התלייה שלהם בחלל גלריה נגא בו הם יוצגו החל מיום חמישי הקרוב (עד 5 בינואר) הופך אותם למיצב ציורי. “הבדים יהיו תלויים מהתקרה”, מסבירה מיברג.

“יחד הם יוצרים מעין מבט פנורמי על נוף־לא־נוף, חלל אליו יכול הצופה להכנס, לראות את הצד האחורי של הציור וממש להסתובב בתוך המבנה שנוצר”. כמו הציורים עצמם גם הדמויות בעבודותיה של מיברג מרחפות, תלושות, צפות בתוך מרחב של טבע כלשהו - לעיתים הוא נראה כמו ים, באחרות כמו יער, אבל אף פעם הוא לא מובהק ותמיד נתון לפרשנות.

עבודה של אורלי מיברג “הזמניות והפגיעות של הגוף” ציור: אורלי מיברג

נוף עשוי בד

הציורים ייתלו בתערוכה עם הקימוטים, ללא מסגרות, ומתוקף היות התערוכה מוצגת בגלריה מסחרית, כך הם גם יימכרו. “לא אסכים שימתחו אותן” אומרת מיברג, “למי שיקנה אמליץ ירצה לשים את העבודה כשהיא רפוייה בתוך קופסא שאני מייצרת, כל עוד הבד ישמור על הריפיון שלו. זה חלק מהעניין. אם יקנו אותן או לא יקנו אותן בגלל זה, זה כבר פחות עניין מבחינתי. יש עבודות שבזמן אמת אנשים מתקשים איתן, אבל עם השנים העבודות מתקבלות בצורה אחרת.

מיברג (58), אחותו הצעירה של העיתונאי רון מיברג, היא ציירת פעילה כבר כמה עשורים. את לימודי האמנות שלה עשתה בניו יורק וסן פרנסיסקו, ובארץ היא מציגה החל מאמצע שנות השמונים. התערוכה הנוכחית היא תערוכת היחיד ה־16 במספר שלה. במהלך השנים הציגה גם בגרמניה וארה”ב, בין היתר. בימים אלה היא משתתפת בביאנלה לאמנות בסלוניקי, יוון.

הויזואליה בציורי הסדרה החדשה של מיברג היא תוצאת תהליך שארך למעלה משנתיים. “בסדרה הקודמת שלי ציירתי בדיו וזה מה שהוביל אותי לעשות בו כל מיני ניסיונות. התחלתי לטבול את הבדים באמבטיות של דיו מהול במים. זה המקום ממנו התחלתי את העבודות. בד שבחלקו הצבע תפס, בחלקים אחרים היו שלוליות של מים, צבע, קימוטים. נוצר מעין מצע נוף גיאולוגי“.

אורלי מיברג צילום: אוראל כהן

ניסוי בשוטטות

מיברג מתחילה בטבילת הבד בדיו, מציירת על הבדים עם מכחולים וגירים ואז טובלת אותו שוב בדיו בנקודות מסוימות. הדמויות בציורים הן קטנות אך בולטות מאד על הרקע המופשט, רובן תוך כדי פעילות כלשהי כמו קפיצה לאחור, הליכה על חבל דק, שיט בסירה.

“אני תמיד מתעסקת בגוף”, היא מסבירה, “זה עיסוק בזמניות ובפגיעות של הגוף ובקטנותו של האדם מול הטבע. אני שוחה כבר שנים כל בוקר בים, ויש משהו בתחושת האין־כבידה שבשחייה שאיכשהו חוזר ונוכח, אז גם למים יש נוכחות בציורים שלי. ב’תלוי בנוף’ יש מצב של תלייה בין שמיים לארץ, של השהייה או ציפייה.

"בדיעבד אני יכולה לומר שכשהתחלתי לא הייתי מודעת לתהליך, אבל אני חושבת שזימנתי לעצמי את המקרה. הבנתי שאני נסמכת בעבודת שלי יותר מדי על צילומים, ובעבודות האלה הבדים עצמם הכתיבו לי את המשך הציור. זה כמו ניסוי בשוטטות בו אני נותנת לפעולת הציור להפתיע אותי”.

מה לגבי הכנסת פוליטיקה לעבודות שלך?

“העבודות שלי אינן פוליטיות במהותן. עם זאת, הסביבה והמציאות בהן אני חיה כן יכולים לזלוג פנימה ולקבל ביטוי. יהיה נכון לומר שבציורים, הפוליטיקה נכנסת באופן לא מודע”.