"רוחות קרות" - מערבון מודרני
הסרט רוצה להיות סרט חשוב על אפליית אינדיאנים, אבל מציב במרכזו, כרגיל, מושיעים לבנים
גופתה של צעירה מתגלה במישורי הקרח של וואיומינג, בסמוך לשמורה אינדיאנית מוזנחת, ומתניעה את עלילת הסרט החדש "רוחות קרות". שלושה אנשים מנסים לפענח מה קרה לאותה נערה: צייד אמריקאי לבן שעובד בשמורות הטבע (ג'רמי רנר), שוטר אינדיאני מקומי (גרהאם גרין, הזכור כצ'יף מ"רוקד עם זאבים") וחוקרת אף.בי.איי צעירה (אליזבת' אולסן).
זה אולי נשמע כמו תחילתו של מותחן שגרתי, אבל במאי הסרט טיילור שרידן (שהיה מועמד לאוסקר על כתיבת "סיקאריו" ו"באש ובמים" המשובחים), לא הולך למקומות המובנים מאליהם, אלא בונה מערבון מודרני, שנותן נופך חדש לז'אנר האמריקאי המוכר.
במערבונים הקלאסיים המתיישבים האמריקאים הלבנים נלחמים באויב האינדיאני כדי להקים בית משלהם באזורי הפרא של היבשת, ואילו ב"רוחות קרות" האינדיאנים הם הקורבנות. כאן הרוע משויך לכובש הלבן, שלפני שנים הפקיע מהם את קרקעותיהם והפך לשליט מזניח ואכזר.
על אף הכוונות הטובות, שרידן יצר סרט בעייתי מאוד, בעיקר מכיוון שבחר לספר את סיפור האינדיאנים לא דרך עיניהם, אלא מנקודת מבטו של גבר לבן.
חסרי ישע, אפילו בביתם
הדמות הראשית בסרט היא של הצייד הלבן והמיוסר. היא אמנם מייצרת הסתכלות יוצאת דופן, שדרכה אפשר לראות את תוצאות היחס הבעייתי של האמריקאים לאידיאנים. אבל שרידן הפך את הצייד הלבן למושיע ולמנהיג של כל האינדיאנים והנשים בסרט. הוא זה שמציל את חייהם, הוא תמיד צעד אחד בחקירה לפני כולם, והוא זה שעוזר להם להתמודד עם אבל וכאב.
כך יוצא ש"רוחות קרות" שואף להביא לקדמת המסך את סיפורם של המדוכאים ולתת קול לאוכלוסייה שנזנחה, אבל בעצם רק מציג אותם כדמויות שלא יכולות להסתדר אפילו בטריטוריה שלהן, וצריכות את הגבר הלבן שיבוא ויעזור להן.
הסרט מצטיין בצילום מרהיב שמשתמש היטב בנופים הקפואים והמאיימים, פסקול נהדר של ניק קייב ומשחק יוצא מן הכלל. ובכל זאת, נדמה ששרידן, שזהו רק סרטו השני כבמאי, רצה לעשות סרט חשוב יותר מאשר אפקטיבי, ולכן הסרט סובל מדיאלוגים מסבירניים ודמויות שטוחות. בסופו של דבר "רועות קרות" נותר כרעיון ראוי שמבוצע באופן מסורבל ומאכזב.