67 אהובתי: רוקפור חוזרת בסדרת הופעות
להקת רוקפור מציינת בסדרת מופעים 50 שנה למהפכת "קיץ של אהבה". אלא שבישראל כרגיל מדובר בנוסטלגיה סבוכה, שמחזירה אותנו גם אל המלחמה והשלכותיה
השנה 1967, מהפכה תרבותית מתרחשת בעולם ומוזיקה חדשה, פסיכדלית ומהפכנית מחלחלת למצעדי הפזמונים. באותה שנה בישראל נולדים אלי לולאי ומרק לזר, חברי להקת רוקפור, שגדלים על הפינק פלויד, המודי בלוז, הרולינג סטונס וכמובן הביטלס, ובמידה רבה יצירתם תהיה מושפעת מהם.
“חודשים מסוימים בשנת 67 היוו מפנה תרבותי ומחשבתי, זה התחיל בהייט אשבורי קליפורניה עם חבורה של היפים שהחליטו לעשות מהפכה של סקס, סמים, רוקנרול ושלום, ורצו לבעוט במוסכמות ולתת דרור למחשבות וליצירה”, אומר לזר. “מתוך אותה ריאקציה נוצרה מוזיקה שנחשבת לקלאסיקה והרבה מהמוזיקה העכשווית, בין אם במודע או לא, נשענת עליה”.
להקת רוקפור בהופעה בבארבי צילום: אוראל כהן
בעולם יציינו בחודשים הקרובים חמישים שנה למהפכה התרבותית “קיץ של אהבה” (Make Love No War) ובישראל חברי רוקפור בחרו לציין את שנת יובל בסדרת הופעות שיתרכזו בהשפעות המהפכה במרכזים שונים בעולם. המופע הבא בסדרה יתקיים הערב באברהם הוסטל בתל אביב ויתמקד בסצנה הלונדונית. המקום יעוצב ברוח התקופה, ניצן חורש יתקלט, ואביב גפן יתארח. "לונדון יותר צינית בעיני בהשוואה לקליפורניה”, אומר לולאי. “הטקסטים מחתרתיים יותר עם ביקורת אמיתית. האלבום שהכי מסמל את התקופה הזו שם הוא ללא ספק ‘סרג’נט פפר’ של הביטלס שיש בו הכל: את כל האקספרימנטים מבחינה מוזיקלית טקסטואלית וטכניקות הקלטה”.
"1967בעולם היתה השנה הגדולה של תרבות הנגד שראשיתה בתחילת שנות השישים", מוסיף ד”ר דוד גורביץ’, חוקר תרבות פופולרית ותקשורת, המרכז הבינתחומי הרצליה ומכללת ספיר (שני ספריו האחרונים הם “גנגסטר שיק” ו”הגנגסטר הפוסט מודרני”), "באותה שנה בישראל שומעים מנגינה אחרת לגמרי, פחות All You Need Is Love ויותר All You Need Is War. האווירה כאן היא של 'נו כבר, מתי יוצאים למלחמה'. ב־1 ביוני הביטלס מוציאים את סרג’נט פפר וב־6 ביוני פורצת מלחמת ששת הימים. מה זה אומר מבחינה תרבותית? זה אומר שאנחנו לא מסונכרנים עם העולם כי לנו יש נרטיב אחר. גם היום אנחנו לא, עם עקשן ובעייתי, המלחמה מקסימה את האנשים פה".
הביטלס בתקופת All You Need Is love צילום: גטי אימג'ס
"ב־67 יצאו שני סרטים מנוגדים", ממשיך ד"ר גורביץ', "האחד 'הוא הלך בשדות' בו גילם אסי דיין את הדמות הידועה של הגיבור הישראלי ששוכב על הגדר ומפלס דרך לחבריו, קורבן של הנסיבות שנאלץ להילחם בגופו ובסופו של דבר נשמתו הטהורה עולה השמיימה. לעומת זאת אורי זוהר עושה את 'שלושה ימים וילד' המבטא נטייה הפוכה מהמלחמה, הסתגרות, פרטיות וגיבור שנמצא בחלל מנותק מזמן".
"זו היתה תקופה יותר תמימה ונקיה”, אומר לולאי בהתייחסו ל־1967 בעולם ולאו דווקא בישראל. “משהו הזדהם בהוויה. כל הטכנולוגיה שאנחנו צרכנים שלה ומברכים עליה כי היא מקלה עלינו, אבל היא גם גורמת לנו לוותר על דברים", מוסיף לזר, "בבית עברתי לעבוד על מחשב וגיליתי שאתה יכול להקליט מישהו שנמצא בכלל בארץ אחרת וזה מדהים מבחינת תקשורת ושהעולם הוא כפר גלובלי, אבל מבחינת אינטראקציה של מוזיקאים יש בזה משהו עקום. כולם יותר עצלנים".
הייתם רוצים ליצור בתקופה ההיא?
לולאי : “הייתי רוצה את התמימות ההיא ולהמציא וליצור משהו חדש, היום אני לא מרגיש שאני ממציא, אני משתמש בכלים שאת מכיר ומייצר אינטרפרטציה על הדבר הזה”.
אסי דיין מתוך הסרט הוא הלך בשדות צילום: יח"צ
לזר: “אני בפירוש הייתי רוצה להיות חלק מהמהפכה הזו, הייתי צריך להיוולד 10 שנים קודם. זו תקופה מרתקת ואני תמיד שמח לשמוע ולקרוא עוד פרטים עליה ולאו דווקא בהקשר של מוזיקה אלא גם קולנוע ופוליטיקה. זו לא איזושהי ערגה ל־67 אלא ערגה לניקיון הזה, וזה לא שלא היו אנשים רעים אז וחרא של מוזיקה, היה טוב ורע מהכל אבל עדיין המשהו ה’מקולקל’ הזה עדיין לא היה”.
איפה המחאה?
גם לזר מסכים ש־1967 בישראל היתה שונה מזו העולמית: "היינו אז מדינה צעירה. שורדת מול האיומים מסביב. הכי הפוך מאהבה ופרחים בן פררנסיסקו. עם זאת, ב־1967 יצא בארץ אחד האלבומים הכי נפלאים שנוצרו כאן, של החלונות הגבוהים".
"ב־67 בישראל יש את להקות הקצב כמו 'האריות', ובהמשך אריק איינשטיין מוציא שלושה אלבומי הארד קור 'שבלול', 'פוזי' ו'פלסטלינה' שנחשבים לאלבומי רוק גדולים שבהם מילים אישיות ולא שירי להקות צבאיות", ממשיך ד"ר גורביץ', "אלה חוויות של אדם שמייצג איפשהו את שנות ה־60. אבל לא היו שירים אנטי מלחמתיים איפה אווירת המחאה, ההתחדשות והרצון לשלום ופיוס ששידרה התרבות המערבית? כנראה לא נמצא את זה. לכן הצליל הזה של שנות ה־60 הוא חזרה לנוסטלגיה של 67 שמעולם לא היתה שלנו, חזרה לנוסטלגיה מזויפת מנקודת מבט ישראלית. הפינק פלויד הוא לא בד.נ.א הישראלי. אותה תחושה של קוסמיות, פסיכדליות או סוג של חלום לא היו איתנו כאן בזמן אמיתי. רוקפור מתייחסים לדברים היפים שהיו אז ולא לאיכס של ישראל. כדי לא לגעת באיזו טראומה אנחנו חוזרים לנוסטלגיה כי זה מה שהקהל אוהב. הנוסטלגיה כאן היא כמו אורגזמה מפוברקת".
לשנות את המציאות
ולולאי מוסיף: "אני חושבת שכן היתה השפעה גם עלינו. זה נכון שהחלונות הגבוהים לא שרו שירי מחאה אבל הם כן התעסקו בדברים חברתיים. הכל פה היה פחות מתקדם והיינו בעיקר עסוקים בהישרדות. אנחנו מסתכלים החוצה ורואים משהו יפה, צבעוני, אחר. אתה רוצה לקחת את זה אלייך, לשנות קצת את המציאות שלך".
