עיר משחק: סיורי הפרפורמנס מאפשרים לחוות מחדש ערים בעולם
סיורי פרפורמנס הם ז'אנר חמקמק שמזמין אנשים לחוות ערים בעולם באמצעות שוטטות יצירתית. השבוע יעשו את זה בלוד ובתל אביב במסגרת פסטיבל "דריסת רגל"
19 שנה עברו מאז יצא הסרט "The Cruise" של בנט מילר, שתיעד את טימוטי ספיד ליוויץ', פרפורמר והוגה דעות אורבני שמתפרנס כמדריך סיורים בניו יורק. בסיורים ליוויץ' מספר בכל יום אגדה אחרת על העיר, כאילו היתה אשה נחשקת, על שלל מאהביה: משוררים, מוזיקאי ג'אז, שחקניות, פילוסופים ונוודים. התיירים בסיוריו הם אורחים לרגע בתמונה שהוא יוצר, בעוד הוא מספר את עצמו דרך נקודת המבט של העיר, תוך הליכה רומנטית בין גשרים ובניינים שהיוו תפאורה לחייהם.
ממרחק הזמן אפשר לומר שליוויץ' כונן את סיורי הפרפורמנס - ז'אנר אמנות חמקמק שמצליח לרקוד על כמה חתונות ולשתף את הקהל הרחב בפעולה יומיומית ופשוטה: השיטוט ברחוב; פעולה שיכולה להיתפס כפריבילגיה של מי שזמנם בידם, אמנים הלוקחים לעצמם חירות לשוטט ללא מטרה, מבלי שיזדרזו להגיע ליעד מסוים, אם על מנת לקבל השראה או סתם כך.
חאן חילו בלוד. הפסטיבל מציע התבוננות אמנותית בשינויים שעוברת העיר צילום: יח"צ לצד סיורי הפרפורמנס יש לציין את הליכות ג'יין, שמתקיימות בחודש מאי מדי שנה, לזכר העיתונאית וחוקרת הערים האלמותית ג'ין ג'ייקובס שטענה כי כדי שעיר תהיה בעלת מרקם עירוני עשיר קצותיה חייבים להישאר פרומים, כך שלתושביה תהיה אמירה על המרחב שבו הם חיים.
פסטיבל "דריסת רגל", שנפתח אתמול, מתמקם בטווח שבין כל אלה. הוא יימשך עד מוצ"ש ברחבי דרום תל אביב יפו והעיר לוד. 19 אמנים מהארץ ומאירופה משתתפים בפסטיבל, שמתמקד גם בקשר בין שתי הערים - ערים שנמצאות במרחק של 15 דקות נסיעה ברכבת, אך רחוקות זו מזו מרחק שנות אור מבחינה תודעתית. האמנית הברזילאית קמילה רודי, למשל, יצרה עבודה שמקשרת ביניהן, שבה שחקני אנסמבל התיאטרון בלוד וקהל המשתתפים חולקים נסיעת רכבת, ובדרך מספרים על הפערים והקשרים שבין הערים.
ההרכב "ארגז חול". שוטטות בתחנה המרכזית החדשה תוך שיתוף הקהל בנגינה צילום: דימיטרי פוליקוב עוד ישתתף במאי הקולנוע זוכה פרס אופיר סכנדר קובטי ("עג'מי"). קובטי, שמתגורר היום בדובאי, ינחה סיור בעיר הולדתו יפו בשימוש בטכנולוגיית מציאות רבודה. דמות של מדריך סיורים ותיק, הקצין במיל' ארנסטו גולן, תתגלה למשתתפים דרך הסמארטפון, והוא יספר כיצד נקראו שמות רחובות יפו על שמם של רבנים.
בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב תתקיים עבודת שיטוט של הרכב המוזיקה "ארגז חול", שבה הקהל הופך להיות שותף פעיל בנגינה - גם ללא ידע מוזיקלי.
איריס פשדצקי (35), אמנית ופעילה חברתית, אצרה את הפסטיבל עם גילי זיידמן ויעל שריל. לצוות האוצרות ניסיון רב באמנות במרחב הציבורי. ב־2014 אצרה פשדצקי עם זיידמן את פרויקט "המקרר" - תערוכה במקרר התת־הקרקעי של השוק הסיטונאי בתל אביב ז"ל. לשריל חברו השתיים לפני שנה דרך פלטפורמת הסיורים האמנותיים שהקימה בברלין והתפשטה לשאר אירופה, B Tours. באוגוסט השנה הן מתעתדות להמשיך לפרויקט נוסף בברלין.
האוצרת איריס פשדצקי. הרבה אמנים הגיעו מלוד צילום: צביקה טישלר "לוד היא אחת הערים העתיקות בארץ", מסבירה פשדצקי את הבחירה הגאוגרפית. "היא בעלת היסטוריה מעניינת כמרכז גיאוגרפי־תרבותי ורוחני (גילה נאמד ב־8,000 שנה - ע"ב). אחרי חורבן הבית השני היא הפכה למרכז רוחני גדול מאוד (רבים מחז"ל התיקו את מקום מושבם מירושלים ללוד וחיו בה - ע"ב), והדיון שיכול להתקיים בלוד רחב מזה שבתל אביב. כשהתחלנו לעבוד בעיר גילינו שהרבה אמנים הגיעו ממנה - אתי אנקרי, מיכל נאמן, תאמר נאפר, ארז ביטון וגם רודי ביינסין ואלי חורי מדה וויס. וזה רק חלק קטן מהרשימה".
פשדצקי מוסיפה שמאז המחאה החברתית ב־2011 קורים בלוד שינויים מעניינים. יוזמות קהילתיות ותרבותית, התחדשות עירונית ומחשבות על דיור בר־השגה מגיעות מהשטח ומחלחלות מעלה. סטודנטים רבים עברו בשנים האחרונות לחיות בלוד בעידוד האקדמיות השונות, והיום קהילות גדולות של סטודנטים יהודים וערבים חיות ופועלות שם יחד.
"זו עיר מעורבת שיש בה עושר תרבותי אמיתי", אומרת פשדצקי, "יש משהו שנראה שעובד שם מאוד. הרבה אנשים לא באמת בחרו לגור שם, ובכל זאת הם מצליחים להסתדר זה עם זה באופן יומיומי. נקודת המבט שלי כמובן חיצונית. מי שמגיע מבחוץ לא תמיד רואה את כל הדברים".
כשאומרים לוד המחשבות הן בעיקר על פריפריה, פשע וקיפוח.
"אלה לא האסוציאציות שלי. אבל בהחלט לוד מתמודדת עם הסטיגמה הזאת. עם זאת, היא עוברת תהליכים של שינוי, ממש עכשיו. בפסטיבל אנחנו מציעות פרספקטיבה אמנותית להתבוננות בשינויים האלה. התחברנו לכמה שיותר גופים שפועלים בעיר וניסינו לראות את הדברים מנקודת המבט שלהם".
סיור בבלגרד בהנחיית האמנית נלה מיליק (מימין) צילום: Nemanja Knezevic אבל כמו שאמרת, אתן מגיעות מבחוץ. זה לא בעייתי?
"זו שאלה מתבקשת, וזה חלק מהנושאים שנדבר עליהם בפאנל שיתקיים בחמישי (היום - ע"ב). אני לא בטוחה שיש לזה תשובה חד־משמעית. אנחנו מאמינות בתהליכים ארוכי טווח. התחלנו לעבוד על הפסטיבל לפני שנה, במובנים של שינוי קהילתי זה זמן קצר מאוד, ממש רק התחלה של יצירת קשר. הגישה שלנו היא להכיר בעובדה שאנחנו לא יודעות הכל".
