מה זה אפרופוטוריזם?
התעסקות באפריקאיות לא מתוך העבר המדכא אלא מתוך מחשבה על עתיד אופטימי. "כל תנועה חברתית מתחילה באוטופיה", אומר ל"כלכליסט" ד"ר ריינלדו אנדרסון - מהמומחים הגדולים בתחום, שישתתף מחר בכנס בישראל
08:4725.04.17
"כדי להבין את המונח אפרופוטוריזם, צריך לזנוח את התפיסה היורו־צנטרית ולאמץ תפיסה אפרו־צנטרית", אומר בראיון ל"כלכליסט" ד"ר ריינלדו אנדרסון, מומחה לתקשורת וחוקר מרכזי של אפרופוטוריזם.
משמעות המושג אפרופוטוריזם, שהפך בשנים האחרונות לטרנד לוהט בעולם האמנות, הוא עיסוק באפריקאיות לא מנקודת מבט של העבר הכאוב, אלא מתוך מחשבה על עתיד אפשרי ומדומיין, שעשוי יום אחד להפוך למציאות חדשה.
את המונח טבע מבקר התרבות האמריקאי מארק דרי בשנות התשעים, כשתהה מדוע סופרים אפריקאים אמריקאים לא מאמצים את ז'אנר המדע הבדיוני, כשז'אנר זה מתאר תמיד את גיבוריו כזרים במקום שבו הם פועלים, כהקבלה למצב האפריקאים האמריקאים בגלות מאפריקה. הוא בחן את עבודתם של כותבי מדע בדיוני אפריקאים כאוקטביה באטלר וצ'ארלס סאנדרס, וכן את היצירה של מוזיקאי הג'אז סאן רה שבנוסף למוזיקה המקורית שיצר בטכנולוגיה שהיתה אז חדשנית, יצר עולם עתידני בתחומי הקולנוע והאמנות החולם על עתיד טוב יותר לאפריקאים אמריקאים. היום מחשיבים אותו כאבי האפרו־פוטוריזם.
ד"ר ריינלדו אנדרסון. "אמנות עוזרת להתחבר לרעיונות" מחר בערב ישתתף אנדרסון בכנס בנושא שיזם מגזין האמנות האינטרנטי "תוהו", בבית הספר לאמנות "בסיס" בהרצליה.
"הדמיון של העתיד, דרך אמנות פלסטית, מוזיקה, ספרות ספקולטיבית ומדע בדיוני ומחקר בתחומים רבים אחרים באים כדי לעודד את הדמיון היצירתי חברתי־פוליטי של החברה האפריקאית הגולה שהיתה במצב מתמיד של דיכוי ואפליה", מסביר אנדרסון, "בדיוק כפי שתיאודור הרצל כתב את 'אלטנוילד', וכעבור כמה שנים נוסדה מדינה יהודית־ציונית".
 | |||
"כל תנועה חברתית מתחילה באיזושהי צורה של אוטופיה", הוא ממשיך, "באופן הזה ניתן לדמיין עולם אחר, טוב יותר, שיוכל לקדם את האנשים הלאה מהמצב הנוכחי הגרוע. שילוב של תרבות, טכנולוגיה, חיזוי עתיד, גיאו־פוליטיקה, ביו־גנטיקה ועוד תחומים רבים נוצקים להקשר של התנועה החברתית של האפרו־פוטוריזם. זה סוג של אוטופיה. האמנות נמצאת שם כיוון שהרבה יותר קל לאנשים להתחבר לרעיונות דרך מוזיקה, ספרות או אמנות פלסטית מאשר לקרוא ספרי עיון בנושא".
אנדרסון נולד באי אוקינאווה ביפן, בבסיס צבאי של חיל האוויר האמריקאי. כשהיה בן שנתיים חזרה משפחתו - אמו, אביו, ארבעת אחיו והוא - לארה"ב, שם המשיכו לעבור מבסיס צבאי אחד לאחר עד שהאב השלים את לימודי הדוקטורט והשתלב באקדמיה. אמו, הוא מספר, עודדה אותו תמיד לקרוא ספרות ספקולטיבית ולאחיו ולו היה אוסף גדול של חוברות קומיקס. רקע שכשלעצמו נשמע כתיאור דמות גיבור במרכז ספר מדע בדיוני.
עבור אמנים והוגים רבים ממוצא אפריקאי, האפרו־פוטוריזם איננו רק טרנד חולף, כי אם אופן התקבלות של נוכחותם התרבותית הפאן־אפריקאית בעולם, נוכחות שנבנתה במשך השנים מאז העבדות, כשהמחשבה על העתיד היא המפתח לצמיחה.
כדוגמה לתפיסה שמעמידה במרכז את אפריקה ולא את המערב מביא אנדרסון את הספר "יורוגו" של מרימבה אני (אנתרופולוגית וחוקרת מרכזית של תרבות אפריקה). "מרימבה אני כותבת על פרספקטיבת הזמן של סנקופה. זו מילה מערב אפריקאית שמשמעותה: האופן בו מתבוננים בזמן", מסביר אנדרסון. "החברה של היום נסמכת על הזמן הליניארי היהודי נוצרי שהתבסס במערב. כך ההיסטוריה נכתבת. בפרספקטיבה האפרופוטוריסטית שמרימבה אני מציגה, תפיסת הזמן היא לפנים ולאחור במקביל".
היום אנדרסון חי בסנט לואיס, מיזורי, ארה"ב, . הוא משמש כראש מחלקת מדעי הרוח והתקשורת באוניברסיטת האריס־סטו, ומייסד שותף של תנועת האמנות הספקולטיבית השחורה (BSAM) .
אוטופיה מתחת לאדמה
מעבר לפעילותו האקדמית אנדרסון לוקח חלק בשורת יוזמות חברתיות ברחבי אפריקה: היה שותף לרפורמה בבית כלא בדואלה שבקמרון, שנועדה לעזור לשלב את האסירים שיצאו מהכלא בחברה הנורמטיבית, עזר להקים שתי ספריות קהילתיות בגאנה, ובימים אלו עוסק באיסוף תרומות להקמת באר באותו אזור בגאנה, שסובל מהיעדר גישה למים נקיים.
אתה רואה קשר בין האפרו־פוטוריזם למצב הפלסטינים?
"בהחלט כן. ב־2014 קראתי סיפור של אמיר ניזאר זועבי (שפורסם גם במדור דעות של 'הארץ' בזמן מבצע צוק איתן - ע"ב), זה סיפור על אוכלוסייה בעזה שבונה עיר תת־קרקעית וזונחת את האדמה שהופצצה למעלה. אוכלוסייה שלמה עוברת לחיות בתוך האדמה. זה סיפור פוטוריסטי. כך שאני חושב שבהחלט ניתן לחשוב על המצב הפאן־ערבי והפלסטיני בהקשר אפרופוטוריסטי".
מזהה אפליה בכל מקום
כשהוא נשאל אם הוא מרגיש שכזר יש לו זכות לבקר את המתרחש בישראל, עונה אנדרסון: "כן. לפני כמה שנים הוזמנתי להשתתף בכנס בגרמניה. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהצמידו אותי לקיר בשורה עם עוד אנשים. היינו בדרך לעיירה קטנה בבוואריה, שבה נערך הכנס, ירדנו מאוטובוס להפסקה קצרה, ובחזרה ממנה אילצו אותי שוטרים לעמוד כנגד קיר עם עוד כמה גברים, כולנו מהמשלחת לכנס, ממוצא אפריקאי או מזרח תיכוני.
"רק כשהראיתי לשוטרים את הפספורט האמריקאי שלי נתנו לי ללכת. לעולם לא אשכח את האנשים הלבנים שישבו באותו זמן באוטובוס, חיכו ולא אמרו דבר. אז הבנתי איך יכול להיות שרבים מהסבים והסבתות של משתתפי הכנס יכלו לצפות בשכנים היהודים שלהם מועלים על משאיות ורכבות במהלך הרייך השלישי, ולא אמרו כלום. אני מזהה אפליה בכל מקום שאליו אלך, בכל מקום בעולם. אני יודע שהאתיופים היהודים לא מקבלים יחס שווה".
