להילחם בגרמנים על כל גרוש כדי לנצח את היטלר

יותר מ־40 שנה השחקנית מרים זוהר שתקה. אחר כך התחילה לדבר, לאט ומעט. כשהיתה בת 9 הגיעה זוהר (85), כלת פרס ישראל, למחנה העבודה טרנסניסטריה שברומניה, שבו חייתה חמש שנים. "כשהשתחררנו, באיזשהו מקום לא במודע לא רציתי לזכור כלום, מחקתי את זה לגמרי. אני לא יכולה להסביר למה, כנראה שזה האופי שלי וזה מה שהציל אותי. לא דיברתי, לא סיפרתי אפילו לבעלי ולילדות שלי מה עברתי".

היה זה הסרט "בגלל המלחמה ההיא" שפתח אצלה משהו, "כשראיתי את הקרונות בהם הובילו את האנשים פרצתי בבכי", היא אומרת, ודמעות מציפות את עיניה גם עכשיו, בביתה ברמת אביב. "אחרי הסרט סיפרתי להם קצת, אבל הילדות שלי לא גדלו עם השואה אלא בבית 'רגיל' עם הרבה אהבה ונתינה, אבל גם הרבה פחד שיקרה להן משהו". מאחוריה מדפים עמוסים בפרסים ובתוארי הכבוד שקיבלה עם השנים, ותמונות של נכדיה. "זה הניצחון הגדול שלי. המקצוע הוא תמיד במקום השני והמשפחה תמיד במקום הראשון".

זוהר. הכעס על מה שעברה חבוי, הכעס על היחס לניצולים גלוי צילום: אוראל כהן

ביותר מ־65 שנות הקריירה המפוארת שלה גילמה דמויות הקשורות בשואה רק שלוש פעמים, מחנה סנש בהבימה בשנות החמישים עד ניצולת שואה ב"על האש" בקמארי בשנתיים האחרונות. בסוף השבוע עלתה באותו תיאטרון גם "רשיון לחיים", דרמה שנונה ונוגעת ללב שכתב היהודי האוסטרלי רון אלישע (נוסח עברי: נאוה סמל, בימוי: רועי הורוביץ). זוהר מגלמת בה את קלרה רייך, ניצולת אושוויץ זועמת, מרירה וציניקנית הנדרשת מדי שנה להציג לפקידה במשרדי הקונסוליה הגרמנית "אישור חיים" כדי להמשיך לקבל את השילומים. ההליך הביורוקרטי השנתי מייצר מפגשים טעונים בכאב, הומור וציניות, כשבין השתיים מנסה לגשר בתה ספוגת העלבונות של קלרה.

"קלרה ואני שונות כמו יום ולילה", אומרת זוהר. "אני לא נלחמת, כאילו עברתי על זה הלאה וזה מה שהציל אותי, אבל קלרה תילחם בגרמנים עד הרגע האחרון כדי להוציא מהם כל גרוש ולנצח את היטלר, 'אני ארוקן כל כיס גרמני כדי שהם לא ישכחו, אני לא אתן להם לחיות עד שאמות'."

"היא כל החיים היתה עסוקה עם השואה ועם התינוקת שתלשו לה מהידיים ורצחו, והיא לא הצליחה להעביר את האהבה לבתה החיה", ממשיכה זוהר, "היא לא רעה, אבל היא לא היתה אמא מחבקת כי היתה עסוקה עם השואה ומה שעבר על המשפחה שלה. אנשים לא מתגברים על דברים כאלה".

לא נשאר את מי לשאול

"יכול להיות שהתיאטרון הוא חלק מההצלה שלי", מהרהרת זוהר. "אף פעם לא עברתי טיפול פסיכולוגי כי לא האמנתי בזה, זה לא מעניין אותי לחזור לדברים או להבין למה נהייתי שחקנית או למה לא סיפרתי על השואה. כשבאתי לארץ האמנתי שאדם צריך להתגבר בעצמו. המלחמה היתה לשרוד את ההווה ולא להתעסק עם העבר. הגעתי למצב שאפילו ליד ושם לא נתתי את השם של אבא שלי. אז מה זה חשוב אם השם של אבא שלי יהיה שם? שהדלקתי משואה הזכרתי אותו, אני מזכירה אותו כשצריך". ובכל זאת, היא מוסיפה, "היום אני מצטערת שלא שאלתי על המשפחה שלי, כי כבר לא נשאר את מי לשאול".

מרים זוהר עם אודיה קורן (מימין למטה) ושרה פון שוורצה ב"רשיון לחיים". "יכול להיות שתיאטרון הוא ההצלה שלי" צילום: ז'ראר אלון

להבדיל מקלרה, שלא מוכנה לדרוך על אדמת פולין, זוהר ביקרה במיידנק ובאושוויץ, שם הושמדו קרובי הוריה. "אבל לצ'רנוביץ עיר הולדתי אני לא נוסעת, כי אמרו לי שהעיר מאוד השתנתה".

יש בך כעס?

"ברור, אבל הכעס שלי חבוי. אני כן רותחת כשאני שומעת איזה דובר באמריקה שאומר בהקשר של סוריה שאפילו היטלר לא השתמש בגז. איך הוא יכול?".

גם על היחס לניצולי השואה היא כועסת: "זה פשע מה שעושים לאנשים האלה, שעברו גיהנום. יש כסף בשבילם אבל יש גם ביורוקרטיה, כל שנה ביום השואה מדברים ונואמים ולמחרת שוכחים הכל. כבר כמעט אין למי לתת, כל יום מתים אנשים, והם סובלים ומתים בייסורים מקור ורעב".

בבית כבר קשה לעמוד

זוהר אינה היחידה בצוות היוצרים ושחקני ההצגה שקשורה לשואה, אך היא היחידה שחוותה זאת על בשרה ומקבלת שילומים בעצמה ("היה לי קשה עם זה בהתחלה, אבל מצד שני יש גם איזה סיפוק בזה והייתי זקוקה לכסף"). הרקע האישי של כל אחד נכח בתהליך העבודה. "כל אחד סיפר את הסיפורים שלו. שרה פון שוורצה עם הסיפור האישי הידוע שלה (כבת להורים גרמנים־נוצרים שהתגיירו בשנות השישים — מנ"ש), נאווה סמל שגדלה להורים ניצולי שואה ואודיה קורן, שגדלה עם אמא ניצולת שואה ויש לה המון סיפורים. אני סיפרתי הכי פחות. אני מקווה שהקהל יקבל את הציניות של קלרה כי הוא קצת פוחד ממחזות שואה, אבל אני מאמינה שיראו שיש במחזה הזה הרבה מעבר. חשוב מפעם לפעם לעשות מחזה שואה כדי שלא ישכחו אותה ואת החיים של ששה מיליון אנשים שהיא קיפחה".

על אף גילה היא מופיעה כמעט מדי ערב. "שרת התרבות כועסת עלינו שאנחנו לא בפריפריה? הרי אנחנו כל הזמן בפריפריה וזה קשה, הנסיעות. אבל הרצון שלי הוא לא לרדת מהבמה, כל זמן שהראש שלי עובד אני רוצה לעבוד וזה מה שמחזיק אותי. יש לי משפחה נהדרת אבל הם עסוקים וכבר לא צריכים אותי כל יום, אני כבר לא מכינה אוכל כי במטבח אני לא יכולה לעמוד, אבל על הבמה כן".