ילדינו לאן: הצגה טעונה ומשעשעת על האתגרים בהורות

תיאטרון הבימה מעלה את המחזה מאת מייק ברטלט בבימוי משה קפטן, לתרגום של ירון פריד ולמוזיקה של דניאל סלומון. המחזה עוקב אחר זוג בני דור הבייבי בומרז מגיל 18 עד 63, ומורכב משלוש מערכות, שכל אחת מהן מציגה תקופה שונה בחייהם: ב־1967 נפגשים קנת (עידו ברטל) וסנדרה (אסנת פישמן) בדירתו של הנרי (יואב דונט), אחיו של קנת, שהוא ההפך מילד פרחים, ומתחברים מהרגע הראשון בשל חיבתם לאהבה חופשית, סמים ומוזיקה טובה. ב־1990 הם כבר הורים לרוז וג'יימי (הילה שלו ושפי מרציאנו), שנאלצו להשאיר את החיים החופשיים מאחור ולהפוך לבורגנים. ב־2011 הם פנסיונרים פרודים ומבוססים, שילדיהם הבוגרים והמצולקים דורשים מהם לשאת באחריות לחייהם.

דבר המבקרת: ברטלט נוגע בנושאים טעונים באופן רגיש ומשעשע מבלי לפסוח על רגעים דרמטיים, ומעלה את שאלת האשמה ביחסים המורכבים בין הורים לילדים — במקרה הזה דור ילדי הפרחים שאפשר לילדיהם לחלום אך גידל אותם לעולם שונה מכפי שהובטח, שבו הם רק ניזונים מסיפורים על כמה נפלא היה פעם, אבל לא מצליחים לגמור את החודש. ההצגה לא מספקת תשובה חד־משמעית. לנו, כהורים, יש אחריות לילדים שלנו, אבל בשלב מסוים מגיע הגיל שבו הם צריכים לדאוג לעצמם. מתי ואיך — זה כבר עניין של השקפה.

פישמן (מימין) וברטל. טעון ומשעשע צילום: ז׳ראר אלון

שתי המערכות הראשונות משמשות מעין מבוא למערכה השלישית, שהיא החזקה והמשמעותית ביותר. שלוש התקופות מיוצגות בשלושה חללים שונים המתחלפים באמצעות במה מסתובבת, ועל התפאורה המרשימה אמון ערן עצמון.

קפטן ביים את ההצגה ברגישות ודיוק והוביל את שחקניו להישגים מרשימים. יש מעט שחקניות שיכולות לגלם בערב אחד בת 18 ובת 60 פלוס, ופישמן מצליחה לעשות את זה. אצל ברטל המצוין מתגלים צדדים חדשים, ודונט נפלא כתמיד בתפקיד קצר ביחס לכישוריו. שלו נהדרת כבת האבודה, ומרציאנו נוגע ללב בתפקיד האח שנפגע רגשית.

› שורה תחתונה: הצגה משעשעת עם לא מעט רגעים מטרידים ומעוררי מחשבה.