ליהנות מהשקט: החדש של דפש מוד מאכזב מאד
אלבום ה"מחאה" של דפש מוד עמוס מסרים פוליטיים מעורפלים ושירים מאכזבים
דפש מוד מיהרו להכחיש כל קשר לתנועת האלט־רייט ולימין הסהרורי באמריקה, ועתה הם מוציאים את אלבום המחאה הגדול שלהם, "Spirit" (אן.אם.סי יונייטד). הם הקליטו אותו לפני שספנסר סיפח אותם לסניף ההיטלר־יוגנד השכונתי, אבל הם כן היו באולפן בזמן שדונלד טראמפ הודיע על מועמדותו לנשיאות (דייב גהן ומרטין גור, מנהיגי הלהקה הבריטית, גרים כבר שנים בארה"ב). ב"Spirit" מבכים דפש מוד את מות הרוח האנושית. הם מזועזעים מההידלדלות המוסרית בעולם, אך כהרגלם נמנעים מלהיכנס לפרטים.
הסינגל "Where's the Revolution" הוא השיר הטוב ביותר שהם הוציאו זה שנים. הוא רקיד, יש לו פזמון מלהיב, והוא נפתח בסאונד סינתי מגניב. "איפה המהפכה? יאללה אנשים, אתם מאכזבים אותי!", גוער גהן במאזיניו ומנסה לנער אותם מהפסיביות. אפשר רק לדמיין את השלהוב שהמשפט הזה יעורר בקהל האצטדיונים בהופעות הקרובות של דפש מוד. בקליפ הדיסטופי שביים לשיר אנטון קורבין ישנה סצנה שבה חברי הלהקה מסתובבים במעגלים כשהם עוטים זקני קרל מרקס — זכר לעוד מהפכה שנכשלה. היחס של הלהקה לקומוניזם לא לגמרי ברור מהקליפ, וזה לא מפתיע — הם תמיד העדיפו לפלרטט עם דימויים מאשר להתחייב לפוליטיקה.
מלבד הסינגל יש באלבום שני שירים לא רעים: "Going Backwards" הבלוזי ולהיט רחבות הדארק־אייטיז בפוטנציה "So Much Love". שניהם נהנים מההפקה הנקייה, לפעמים נקייה מדי, של ג'יימס פורד (ארקטיק מאנקיז, פלורנס אנד דה מאשין), שחושפת כל צליל. יתר האלבום — נפילה. בין הזוועות יש לציין את הבלדות המלנכוליות המשעממות שגהן שר, "The Worst Crime" ו"Cover Me", והבלדות הבומבסטיות והקאמפיות־שלא־בכוונה שגור שר, "Eternal" ו"Fail". מתי בדיוק הפך מרטין גור לגרסת קריוקי של מארק אלמונד?
דפש מוד ממשיכים להלך על הקו המוכר שבין רוק אצטדיונים לסינתפופ, שמספק את הסחורה עבור מעריציהם הרבים, אך שובר את הלב בכל פעם מחדש לכל מי שמתגעגע לדפש מוד של פעם. האלבום בכללותו מביע אכזבה מהאנושות. אני רק חשה אכזבה מדפש מוד. בשני המקרים לא מדובר בחדשות.
שורה תחתונה >> המהפכה המיותרת