דני פרווה: החדש של סנדרסון בסדר גמור. לא יותר

דני סנדרסון מוציא אלבום חדש, לאחר שמונה שנים. שמונה שנים שהיו לו לחשוב איך יפתיע, אבל יצא לו רגיל כזה. השיר הראשון, "בוכה וגם צוחק", מסמל את הצד המאכזב שבאלבום, והוא ההתפשרות, חוסר הנועזות: טקסט חמוד, מהלכי גיטרות סנדרסוניים מבריקים, קולות רקע כיפיים, אבל ההפקה והעיבוד לא מרגשים מספיק. כך בדיוק גם בשיר "מכאן הדרך", שיר הנושא שמגיע רגע לפני סוף האלבום. בשני השירים מתבקש ביצוע מחשמל ולא אקוסטי. הם בהחלט עושים נעים, אבל כך גם חולפים ליד, לא מספיק מדליקים. קצת רדומים. אולי אלה רק הציפיות הגבוהות מסנדרסון, אבל מדובר בשירים נהדרים שהיו הופכים את האלבום מטוב לטוב מאוד.

ב"לא כדאי לי" יש חשמל. יש אפילו פלוגלהורן (מעין חצוצרה) נהדר ששט על עיבוד והפקה מוזיקלית עם מחשבה. "להציל את העולם" גם כן כזה, עם שלישיית נשפנים על סקסופון, חצוצרה וטרומבון, תופים, קלידים פסיכדליים מדליקים. גם "גורל שדוד" הוא שיר מוצלח, מדכדך אבל בקטע טוב. "עוד יום ועוד סיפור" הוא מין משפט קולע שכזה שאהבתי בפזמון שלו. אחלה של כינורות, אחלה קולות רקע. אז למה לא כך גם בשני השירים שציינתי למעלה, הקליטים שבחבורה?

אולי מה שהכי היה חסר לי בהם זה מין התפרצות, הסתערות על השיר. אותה אפשר למצוא בשיר הטוב באלבום, "עמק המסתור" — הפקה לא פחות ממושלמת, פסנתרים שמכניסים לווריד בתוך שניות רוק אמיתי מהסבנטיז. המילים הן הכי דני סנדרסון, המהלכים המוזיקליים הופכים את השיר לשיר נסיעה אמריקאי שכזה, והלהקה יושבת יחד מושלם.

עטיפת האלבום החדש. תחושה שהשלם קטן מסך חלקיו צילום: לנה פישר

בין לבין יש גם כמה שירים חביבים, לא יותר, כמו "האיש עם הכובע" או "מקנא בציפורים". גם על הקטע השישי, "קוזה נוסטרה", שווה להתעכב. זהו קטע אינסטרומנטלי בסטייל איטלקי שמתחיל בדיוק כמו עוד שיר של להקת מונטיפיורי הכאילו איטליאנו. אחרי דקה המנגינה תופסת קצב ולרגע צורת ההגשה שלה הזכירה לי את תקליט השבע אינץ' "צ'רצ’יל סבסטיאן באך", שבו הצ'רצ'ילים עשו גרסה פסיכדלית משלהם לשתי יצירות של באך. מעניין ושובר שגרה.

כל השירים הולחנו ונכתבו על ידי סנדרסון, כולם עובדו על ידי סנדרסון והלהקה. לפי עמוד התודות, השירים באלבום הוקלטו בחמש השנים האחרונות, בין 2012 ל־2016. נראה כי הוא איגד שירים שהצטברו לו לכדי אלבום, שזה בסדר גמור. רק מה שחסר הוא קצת יותר אופי, רצף טוב של שירים, אולי איזה טקסט מפוצץ, שייתן את התחושה שהשלם גדול מסך חלקיו.

באלבום 11 שירים שאורכם 35 דקות, וזה לא שהוא לא טוב, כי הוא טוב. רק שמ"תמצית ומהות הרוקנ'רול הישראלי", כפי שנכתב עליו, מצופה למשהו יותר בועט. הכל נכון, אבל זה לא מספיק. עם זאת, יש להוריד את הכובע בפני סנדרסון שנשאר חזק בתמונה ועדיין רלבנטי.