משחק מסוכן: הסרט "זרים מושלמים" - אמת או חובה למבוגרים בלבד
הרעיון שעליו נשען הסרט פשוט: כל הסלולריים מונחים במרכז השולחן, כל שיחת מושמעת ברמקול וכל הודעת טקסט מוקראת בקול רם. הייתם מוכנים לשחק?
שמו הבנאלי להחריד של הסרט “זרים מושלמים" והיותו דובר איטלקית היו עלולים לסכן את הצלחתו בקופות, אלמלא היה טוב ובעיקר מצחיק כל כך. עד כדי כך טוב שאפילו האמריקאים, וליתר דיוק חברת ההפקות של האחים ויינשטיין, כבר רכשו זכויות לרימייק באנגלית. הבמאי האיטלקי פאולו ג'נובזה, איש פרסום בעבר, שביים וכתב את התסריט, מבסס את הסרט על טריק פשוט לכאורה, שלבטח יקל את עיבודו לא רק לאנגלית, אלא גם להצגה: הסרט מתרחש כמעט במלואו בלוקיישן אחד, ובמרכזו מעין משחק אמת או חובה.
שבעה חברים ותיקים, כולם זוגות מלבד רווק אחד, מתכנסים בביתו של הזוג המבוסס ביותר כלכלית למה שנדמה כארוחת ערב שגרתית. עד כדי כך שגרתית עד שכולם מתחילים להשתעמם והשיחות מנותבות במהרה למסלול הבורגני הבלתי נמנע של "ילדים־עבודה־חופשה". הרי מה כבר יש לחדש? כולם יודעים הכל על כולם לאורך כמה עשורים של חברות קרובה. אלמנט ההפתעה היחיד שיכול להוסיף מעט פלפל לערב הצפוי היא הזוגיות החדשה של הרווק. אלא שלחבורה נכונה אכזבה והוא מפציע בבדידות מזהרת.
איך משחקים אמת או חובה בעידן הטכנולוגיה? עם הסמארטפון כמובן, ומהי האפליקציה הטובה ביותר אם לא המציאות עצמה. החבורה מחליטה להניח את כל הטלפונים במרכז השולחן, כל שיחת מושמעת ברמקול וכל הודעת טקסט מוקראת בקול רם.
"זרים מושלמים". כבר נקנו הזכויות לרימייק אמריקאי
הכל מתניע כמעט כמו בקומדיה אמריקאית שגרתית. המשחק מתחיל באטיות מכוונת, עם גילויים סתמיים לכאורה (שיחה מ"סטיב ג'ובס" לאחת האורחות מתבררת כהודעה ממעבדת התיקונים על כך שהמחשב מוכן לאיסוף). אלא שהחמימות שנבנית במהרה בין הדמויות מייצרת אווירה שונה מאוד מזו שהוליווד הרגילה אותנו אליה. אם מקדימים את המאוחר, גם סוף הסרט שונה בתכלית מהנוסחה האמריקאית, ויהיה מעניין לראות אם בביצוע הרימייק יצליחו התסריטאים והבמאים להתאפק כדי לא להיגרר לסיום הקלישאתי.
ככל שהמשחק מתקדם, מתקלפות שכבות נוספות של אמת ועצב, בעוד גלי הצחוק בקהל רק מתגברים. באופן מפתיע למדי, ובכך חוכמתו של הסרט, השקרים הגדולים ביותר שנחשפים אינם בין המשתתפים לבין בני ובנות זוגם, אלא דווקא בינם לבין עצמם.
אולי זו האיטלקית הקצבית, אולי האוכל רווי הפרמזן שממשיך לזרום ברקע ואולי דווקא אנונימיות השחקנים, שמייצרים יחד אווירה של בית; בשעה השנייה של הסרט כבר ממש מתחשק לשבת לצדם. לקשקש ולשקשק מפחד מצפצוף ההודעה הבאה, מצלצול הטלפון ששמור רק למישהו מסוים ולפעמים רק מעצם הופעת השם על המסך.
אלא שאז הסרט הופך גם לאמיתי יותר. כזה שמצליף בפניה של החבורה וגם של הצופים, שזעים בחוסר נוחות על הכסא במחשבה איך היו נוהגים בסיטואציה דומה. אין בסרט אף אפקט מיוחד והבימוי שלו מבריק בפשטותו. הוא נשען על תסריט ועל הכימיה בין השחקנים.
