הסרט "נשות המאה ה־20": משפחה חדשה
זה סרט מקסים ומיוחד המספק אמירות מרגשות על פערים בין הדורות
בצירוף מקרים משעשע עולים היום לבתי הקולנוע בארץ שני סרטים אמריקאיים שהם כמו אחים חורגים. שניהם מתרחשים בהיסטוריה הלא רחוקה, בשניהם אפשר למצוא את השחקנים גרטה גרוויג ובילי קרודופ, שניהם מסופרים באופן שאיננו כרונולוגי ועל ידי כך מייצרים תחושה אסוציאטיבית של נוסטלגיה מרה־מתוקה, ובמרכז שניהם אשה שמעשנת יותר מדי שנאלצת להתמודד עם גידול ילדיה לבד.
הראשון הוא הדרמה "ג'קי", בכיכובה של נטלי פורטמן, על אלמנתו של הנשיא ג'ון פ. קנדי בימים שלאחר ההתנקשות, והשני הוא סרט ההתבגרות המקסים "נשות המאה ה־20", שכתב וביים מייק מילס ("בגינרס") על פי חוויות הילדות שלו בקליפורניה של 1979, ועיקרו הקשר שלו עם אמו, שאותה מגלמת באופן נפלא אנט בנינג.
וויליאם, גבר בשנות ה־40 לחייו, ואבי, צעירה השואפת להצליח בעולם הצילום. אל הקלחת הזו מצטרפת גם ידידתו של ג'יימי, שאותה מגלמת אל פאנינג, ויחד הם בונים מין משפחה אלטרנטיבית מוזרה שתגרום לכל אחד מהם לנסות ולמצוא את מקומו בעולם.
ל"נשות המאה ה־20" אין עלילה קלאסית של אירוע המוביל לאירוע המצטברים לכדי שיא דרמטי. יש בו סצנות מקסימות ומרגשות עד מאוד, במיוחד אלו העוסקות בקשר בין האמא ובנה, המספקות אמירות מרגשות על הפער שנוצר בין הדורות. זהו סרט שמבקש להעביר חוויה מסוג מעט שונה, מסע אישי שלא בהכרח רוצה להעביר מסר או להגיד לנו מה להרגיש, רק לחלוק איתנו רגעים של שמחה, של עצב ושל אנושיות. הוא עושה זאת בעזרת הופעות מצוינות, שחזור תקופתי מקסים ופסקול סוחף של שירי התקופה. זה הופך אותו לסרט מיוחד, בעל קצב משלו, אבל גם כזה שמדי פעם מרגיש כמו הליכה במעגלים. יש בו שלל רגעים נפלאים, אבל על פני כשעתיים, הסרט מרגיש מפוזר ולא מספיק ממוקד.