הפרה המשוגעת: תערוכה על בעלי חיים ומחלות נפש

"סינדרום פירנצה" הוא שמה של הפרעה נפשית המתפרצת כשהתפעמות מיצירות אמנות הופכת להתקף קשה המתבטא ברעד, הזיות, אובדן אוריינטציה ועוד שלל סימפטומים קשים היכולים להוביל למוות. ההמלצה הרפואית עבור הלוקים בתסמונת היא לא לראות אמנות ולא לבקר אף פעם בחללי תצוגה. כך שכניסה לתערוכת היחיד של האמנית קרן גלר (40), ששמה כשם התסמונת, כמו מלווה באזהרת מסע שיכולה להתפרש בהומור או ברצינות תהומית. השם כמו מכין את הקהל ואומר לו: מוצגת כאן אמנות טובה שתערער את נפשותיכם ותגרום לכם לחוות אמנות באופן אחר מכפי שחוויתם עד כה.

הפילה מארה בבואנוס איירס. עברה התעללות צילום: קרן גלר

אלפקה עם הפרעת אכילה

47 עבודות וידיאו מוצגות בגלריה רו־ארט בתל אביב בדחיסות, בזו אחר זו, על גבי מסכי טלוויזיה מחופים במסגרת ארוכה ולבנה. כל עבודה מתעדת חיה אחרת ולצדה טקסט ובו הגדרה של הפרעה נפשית שונה. "רציתי לבחון את היחסים שבין טקסט לדימוי, כשהתנהגויות החיות מיתרגמות להפרעות נפשיות", מסבירה גלר. "אני יוצרת משמעות שלאחריה לא ניתן יהיה לקרוא את הדימוי ללא הפרשנות הטקסטואלית, ולהפך. היחס בין טקסט ודימוי הוא המניפולציה הבסיסית של התקשורת", היא מוסיפה. "בהתחלה חשבתי שאמציא הפרעות נפשיות", היא מספרת, "אך גיליתי שלא משנה כמה מופרע הדמיון שלי, בסופו של דבר כל ההפרעות האלה קיימות ואפילו בעוצמה גדולה מכפי שדמיינתי".

לאלפקה שחורת הפרווה והעין, לדוגמה, המצולמת כדוגמנית צמרת כשרוח עזה מתבדרת בפרוותה בדרמטיות ואור שמש רך מגלה גוונים אדומים בפרוותה, הצמידה גלר את ההפרעה הנפשית "רומיניציה". זו "הפרעה כפייתית השייכת לקבוצת הפרעות האכילה", והיא כוללת "מחשבות טורדניות והפרעת אכילה המתבטאת בלעיסה ובליעה חוזרות ונשנות של מזון". האלפקה בווידיאו לועסת כמה זרדי קש ללא הפסק. הכל התחיל לפני עשר שנים, כשבביקור עם משפחתה בגן החיות בבואנוס איירס נתקלה בפילה מארה שעברה התעללות בקרקס. "במשך 20 השנים האחרונות היא חיה בנפרד מהעדר של גן החיות בגלל שיש לה התקפי זעם", מספרת גלר. "זה היה מראה נוגע ללב שנצרב לי בזיכרון. עד שלפני שש שנים חזרתי לגן החיות בבואנוס איירס וצילמתי אותה". זה היה הפרק הראשון בפרויקט שהלך והתרחב עם השנים.

דובים בטורונטו צילום: קרן גלר

בעבודת הווידיאו שבה מצולמת הפילה, גופה הגדול והכבד נראה עומד על ארבעת רגליו בחוסר שקט מטריד. ראשה נע ללא הרף בתנועה מעגלית, ומרכז גופה נתון בעווית קבועה. חדקה שמוט, עיניה לאות ופניה מקומטים ונפולים. במרחב המחיה שלה נמצא בית שמחקה מקדש הודי, לצדו בריכת בטון שמימיה עכורים. בית גידול שהופך את הסיטואציה לעוד יותר עצובה.

מאז המפגש עם הפילה מארה, במשך שש השנים האחרונות, צילמה גלר מאות חיות בקנדה, בואנוס איירס, גרמניה וישראל. לווייתנים, דובים, חמוסים, פינגווינים, לטאות, צפרדעים, עכברים, צבים קנגורו ועוד רבים. "צילמתי בתנאים די קשים; צילמתי לווייתנים בהפלגות, חיכיתי בסבלנות בגני חיות כדי לתפוס את החיות באופן שרציתי. למשל, צילמתי 50 דובים שונים כדי שייצא לי דוב אחד 'טוב', אך עם כל זאת, מוזר להגיד, העניין שלי הוא לא בחיות. החיות אפשרו לי להתבטא דרכן. למעשה מדובר פה במחקר על התנהגויות אנושיות", היא מעידה. "התשוקה היא לעשיית אמנות. זה משתלט על החיים, כמעט בכפייתיות. כשיוצרים אוסף, אפשר להמשיך עד אינסוף, לערוך ולקטלג אותו בצורות שונות כך שתמיד יהיה מה להוסיף. צילמתי אלפי חיות וזה השתלט לי על כל החיים כך שהייתי חייבת לעצור באיזשהו רגע. מתוך הצילומים ערכתי 200 עבודות ומתוכן מוצגות בגלריה 47 עבודות, שיקול שנבע מטעמי מקום בגלריה".

איגואנה בבואנוס איירס צילום: קרן גלר

תמנון משועמם

"צילמתי חיות חולות ובריאות וערבבתי ביניהן", היא מספרת, "אבל קשה לומר אם החיות שמוגדרות בריאות הן אכן בריאות. רוב החיות צולמו בתנאי כליאה שמייצרים התנהגויות מסוימות. למשל, תמנון במצפה התת־ימי שסובל משעמום. פעם ביום מטפליו מכניסים לאקווריום שלו בקבוק קולה מלא באוכל, ובמשך כמה זמן הוא מזיז את הזרועות שלו בניסיון לפתוח את הבקבוק ולאכול. אז מי קובע את הנורמה של מה בריא או שפוי ומה לא? עניין אותי לתת צורה לדבר מופשט וחסר צורה כמו הפרעות נפשיות. את המחקר של גלר ליוותה הפסיכואנליטיקאית רבקה ורשבסקי. ביום חמישי הקרוב יתקיים אירוע השקת קטלוג התערוכה ב־19:00 בנוכחותה ובנוכחות אוצרת התערוכה, לאה אביר.

עטלף סוטה

עבודת וידיאו נוספת מציגה עטלף שחור ופרוותי המצולם בקלוז־אפ מרהיב, הוא תלוי במהופך על ענף דק. כאילו היה מודע לנוכחות המצלמה, שתי כנפיו האלסטיות מלאות הנימים נמתחות לצדדים וחושפות את גופו ואיבר מינו, נראה כאקסהביסיוניסט שהולך ברחוב ביום חורף קר כשמעיל גשם ארוך לגופו, וחושף את גופו העירום בפני העוברים ושבים.

"בסופו של דבר התערוכה מפנה את המבט לבני האדם ושואלת מהם תנאי הכליאה שאנחנו כלואים בתוכם. נכון שאלה לא גני חיות, אבל ישנן מגבלות אחרות שמנהלות אותנו", מסבירה גלר. "הפתיע אותי לראות שצופים בתערוכה מאבחנים את עצמם דרך ההגדרות של החיות, אחד מהצופים אמר לי שבסופו של דבר לכולם יש תסמינים, השאלה היא במינון שלהם".