עוד חוזר הניגון: "מואנה" הוא עוד סרט נסיכות מצויר עם עלילה צפויה
כמו סרטי דיסני הקודמים, הוא חולש על כל ההיבטים המוכרים שכבר הוכיחו את עצמם: נסיכה מרדנית, חיה מצחיקה שמלווה אותה ומסר להיות נאמן למי שאת או אתה. מזל שלפחות הפסקול מצוין
- עקפה את דיקפריו: גל גדות דורגה חמישית בדירוג הכוכבים של אתר הסרטים IMDB
- השיבה להודו: מאחורי הסרט "סארו - הדרך הביתה"
- המרגל שאכזב אותי: הסרט "בעלי ברית" הוא לא יותר ממחווה לקלאסיקות עבר
דיסני קבעו שיא צפיות לפני שנתיים עם הסרט "לשבור את הקרח", שהפך לתופעה תרבותית. "מואנה" לא יהפוך להצלחה מסחררת שכזו, אך הוא כלל לא רע.
על קהל היעד, צופים רכים שיכולים לשמוע את אותו סיפור שוב ושוב ולהנות בכל פעם מחדש, הסרט בוודאי יעבוד כמו קסם. הצופים המבוגרים, עם זאת, ירגישו תחושת דז'ה וו מהרגע הראשון, כאילו התסריט נכתב על ידי מחולל סרטי נסיכות ולא על ידי בני אדם. העלילה שלו דומה באופן מוגזם לשני סרטים אחרים מהז'אנר שיצאו השנה: "זוטרופוליס" ו"טרולים". שלושה סרטים שממש חולקים סצנות זהות, והכל בשנה אחת — זה כבר יותר מדי.
מתוך הסרט "מואנה". רמת האנימציה מייצרת רקע שנראה כצילום צילום: DISNEY
התוספת המעניינת ביותר לסרט היא של לין־מנואל מירנדה, שתרם לכתיבת השירים. מירנדה היה אחראי בשנה שעברה על המחזמר "המילטון", אחד הלהיטים הגדולים בתולדות ברודוויי, ובן רגע הפך להיות הבשורה החדשה של עולם המיוזיקל. אכן, אין ספק שחוזקו הגדול של "מואנה" הוא פס הקול. על כן נותר רק להצטער שיש בו מעט מדי שירים.
מבחינה ויזואלית, "מואנה" נראה נפלא. אבל, ההישג הגדול כרוך גם בתסכול. רמת האנימציה כיום מצליחה לייצר רקעים כל כך אמינים, שקשה להאמין שלא מדובר בצילום. מנגד, הדמויות עצמן עדיין באות מעולם הציור, ולכן לעתים נדמה שהן מודבקות על המסך.
לא מדובר בסרט רע בשום אופן, אך משום שהוא לא מחדש בתכניו (למשל, כמו "הקול בראש" של פיקסאר) או מבחינה ויזואלית (כמו שראינו השנה ב"קובו — אגדה של סמוראי"), הוא מרגיש כמו עוד חוליה בשרשרת, רחוקה מהשיאים המרשימים של דיסני בעבר.
