האמן סשה אוקון משתמש במסורת ציור אירופית כדי לדבר על ישראל

"יש אמנים שלא משנה היכן הם נמצאים, הם ייצרו אותו הדבר פחות או יותר", אומר האמן סשה אוקון. "אני לא כזה. אני בן אדם שמגיב למציאות סביבי, למה שאני רואה ולמה שאני מרגיש. אני עוסק באבסורד של הקיום, ולדעתי ישראל מחזיקה בשיא בתחרות האבסורד". את אחת התגובות של אוקון (67) למתרחש אפשר לראות בימים אלה בטריפטיכון בשם "ובני רשף יגביהו עוף". היצירה מציגה דימוי גרוטסקי של אדם עירום בשלושה מצבים כשעל פניו הבעה של ייאוש. היא מוצגת בתערוכה "מארג" במוזיאון פתח תקווה לאמנות.

אוקון נולד וגדל בסנט פטרסבורג (לנינגרד דאז) שבברית המועצות לשעבר. לישראל הוא עלה בשנת 1979, בגיל 30. הוא פעיל בזירת האמנות המקומית כבר כמעט ארבעה עשורים, זכה בפרסים רבים והציג תערוכות יחיד בארץ ובעולם; הבאה תעלה במוזיאון אלברטינה שבווינה. לצד הפעילות האמנותית הוא מלמד רישום בבצלאל כבר שנים רבות.

התערוכה הקבוצתית במוזיאון פתח תקווה, שאצרה סמדר שפי, מתייחסת לזיקה בין מסורות אמנות המערב לציור הישראלי העכשווי. יצירתו של אוקון מרפררת ליצירות רנסנס איקוניות, למוטיב השילוש הקדוש וגם למקורות — באמצעות ציטוטים מספר איוב המופיעים על גבי הטריפטיך ומעצימים עוד יותר את תחושת הייאוש והאבסורד.

ואולם, היצירה כאמור מתייחסת גם למציאות הנוכחית בישראל, שעליה יש לאוקון הרבה מה להגיד: "יש פה אבסורד חזק, ניגוד בין המרחב הכל כך טעון ובין האנשים שחיים בו. מבחינת מיקום גיאוגרפי והיסטורי אנחנו חיים במרחב מיתולוגי — מי לא היה פה ומה לא עשוו פה. מנגד, מסתובב פה איזה פקיד בעירייה שלא אכפת לו לא מההיסטוריה ולא מהמיתולוגיה ולא מהתרבות, כי הדבר היחיד שהוא חולם עליו הוא מלון הכל כלול. אבל גם סביב האיש הקטן הזה יש מלחמות וגם לו נהרגים ילדים".

הצייר סשה אוקון צילום: עמית שעל

כשרק הגיע ארצה, הוא מספר, הופתע מהמתרחש פה. "התרגלתי להנחה שלהיות יהודי זה אומר להיות רופא או עורך דין או חוקר ספרות רוסית. העובדה שיהודים הם לא רק שמנת תרבותית התבררה לי רק כאן. נולדתי באחת הערים היפות בעולם ופתאום נפלתי לאיזה בלגן חזותי של שיכונים ודברים כאלה. לא הבנתי איך בכלל אפשר לחיות פה. אבל השוק התרבותי התברר כמשהו טוב, אהבתי את האחר הזה, את ההתנהגות של האנשים. הגעתי לירושלים, שבה אני חי עד היום, כי חיפשתי עיר עם מיתוס. הייתי מסתובב יום ולילה בעיר העתיקה כי רציתי להבין את המקום. זו עיר שנשפך בה דם יותר מבכל מקום אחר בעולם, ודי מוזר לא להרגיש את זה".

"טריפטיכון רמי לוי"

"השם המקורי שנתתי לעבודה היה 'טריפטיכון רמי לוי'", מספר אוקון, "אבל אחרי התייעצות הוחלט לשנות אותו. ברנסנס היה מקובל מאוד לקרוא לעבודות על שם האדון התורם. רמי לוי לא נתן לי כלום באופן אישי, כמובן, אבל הוא חלק מדימוי שקשור גם לשיאים האלה שאנחנו שוברים ברמת האבסורד. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל אפשר לומר שאנחנו אנשים ללא איזון וללא בלמים. אצלנו הכל או מדהים או קטסטרופה. אין שום דבר באמצע. אני חושב שזה מצחיק".

מתוך היצירה "ובני רשף יגביהו עוף" של הצייר סשה אוקון צילום: עמית שעל

הומור הוא מוטיב חוזר אצלך.

"נכון. הצחוק והחיוך הם דברים שקצת חסרים היום. אמנות היא תמיד כל כך רצינית. כל אחד מפליץ היום ומלווה את זה בכרכים של ספרים והסברים. אני חושב שדברים רציניים הם נורא משעממים. אולי כדאי לומר דברים רציניים בצורה מצחיקה ודברים מצחיקים בצורה מאוד רצינית.

"אני חושב שאם יצירת אמנות לא נוגעת קודם כל בקישקעס, שום דבר לא יעזור. היא צריכה לפעול כמו סטירה, כמו ירייה, אפילו כמו ליטוף. אני לא מזלזל בפן האינטלקטואלי, אבל הוא צריך לבוא לאחר מכן. המחלה של תקופתנו היא שכדי להתחבר ליצירת אמנות צריך לקרוא המון טקסטים ואולי גם קצת להעמיד פנים, כי חצי מהטקסטים אתה גם ככה לא מבין. אנשים התרגלו לזה: הם באים לתערוכה, ועוד לפני שמתבוננים ביצירות, הם קוראים את הטקסט. זה צריך להיות הפוך. בגלל זה הפתיעה אותי לטובה התערוכה הזאת, שפשוט מציגה ציורים ולא דורשת לקרוא איזה תלמוד לפני כן".