התערוכה "קרדנצה": זיוף, אשליה ואמן מת

"זו לא תערוכת הומאז', זו ממש תערוכה זוגית, שאחד המשתתפים בה מת די מזמן", אומרת האמנית דנה יואלי, שמציגה בימים אלה את התערוכה "קרדנצה", המשותפת לה ולאמן המנוח גדעון גכטמן (עד 17 בדצמבר, גלריה שלוש, מזא"ה 7 תל אביב, הכניסה חופשית). לכאורה אין הרבה מן המשותף לשני האמנים. גכטמן, שנפטר ב־2008 בגיל 65, היה בין האמנים הישראלים הבולטים במחצית השנייה של המאה ה־20, ונתפס בתודעה הקולקטיבית כמי שהרבה להתעסק במוות בעבודותיו — בין השאר במותו העתידי שלו. יואלי (37) היא אמנית עכשווית, בעלת תואר ראשון ושני מבצלאל, שמאחוריה כמה תערוכות יחיד ופרסים שונים, בהם פרס האמן הצעיר של משרד התרבות.

"שמחה על החיבור"

"לא הכרתי את גכטמן בחייו", מספרת יואלי, "בניגוד לאמנים רבים שהכירו אותו כמורה". את החיבור האינטואיטיבי, לדבריה, בין השניים, יצרה נירה יצחקי, בעלת גלריה שלוש, שמייצגת את גכטמן, ואוצרת התערוכה.

עבודה של גכטמן מ־95' צילום: אוראל כהן

"תוך כדי תהליך העבודה על הסדרה האחרונה שלי 'פרסוניום' חשבתי שאני צריכה לדבר עם נירה. הרגשתי שהעבודות נוגעות בנושאים שבהם עוסקים אמנים שהיא מציגה ועובדת איתם. הזמנתי אותה לסטודיו שלי, ואחד המשפטים הראשונים שאמרה כשהגיעה היה 'אולי נעשה לך תערוכה עם גכטמן'. שמחתי מאוד על החיבור הזה, ואף שהוא לכאורה אינטואיטיבי, הוא מעמיק ומעבה את העבודות שלי וגם את אלה של גכטמן".

"פרסוניום" היא סדרה של עבודות שבה שואלת יואלי שאלות על נושאים כמו זיוף, תצוגה ואשליה. נקודת המוצא שלהן היא כלי פורצלן מזויפים שהיא מנפצת, מרכיבה מחדש ומצפה בחימר לפי מודלים של ממצאים אריכאולוגיים שונים. על הממצא הארכיאולוגי המזויף היא מציירת במכחול כדי ליצור דמיון למקור, וכשהאובייקט מוכן היא מחזיקה אותו בידה בתוך מערה שהיא בעצם במת תיאטרון כלשהי — ומצלמת אותו.

התוצאה היא דימוי רב־ממדי של יד שמחזיקה אובייקט, צילום מסורתי מאוד שקיים בו אפקט משמעותי של שכבות. הצופה מיד רוצה לנסות להציץ מה יש בפנים, מה יש מאחור".

יואלי. "עוסקת באופן שבו תוכן נוצק לתוך חפץ כמהלך תרבותי" צילום: אוראל כהן

"ליצוק משמעות"

"אני עוסקת פה באופן שבו תוכן נוצק לתוך חפץ כמהלך תרבותי", היא מסבירה, "גם עבודות קודמות שלי עוסקות בזיוף ובקשר בינו לבין מסורת, במוטיבציה שלנו, כקהילה, ליצוק משמעות לתוך אובייקטים". העבודות מוצגות בקומה השנייה של הגלריה לצד העבודה "צמד חמד" של גכטמן — שתי דמויות פורצלן שנשברו וחוברו מחדש תוך שימוש בהעתקים של חלקי הפסל — ולצד עבודות נוספות של שני האמנים. בדומה ליואלי, גכטמן עוסק פה בזיוף, העתקה וחוסר יכולת לייצג את המציאות. "יש נטייה לראות את עבודותיו של גכטמן כווירטואוזיות ואיקוניות", אומרת יואלי, “אבל כאן יכולה להתקבל פרשנות חדשה, הקשורה למהות של יצירת הרפליקות: מהו הכוח שעומד מאחורי זה, מהי המוטיבציה לכך?".

מעניין אותך לדעת מה גכטמן היה חושב על החיבור?

"כן, זה תמיד מעניין כשאתה מעריך מישהו. אני אשמח שזה ייתפס כחיבור מעניין, שמישהו שקרוב אליו או קרוב לעבודות שלו יחשוב שהחיבור נכון. הרווח שלי מחיבור כזה הוא קריאה יותר פרספקטיבית או רחבה, אבל גם העבודות של גכטמן מרוויחות — הן זוכות לעיבוי, לקונטקסט חדש, זה מציל אותן מעיפוש במרתפי האספנים. כשאתה אייקון, גם ההנצחה לפעמים מעפשת, וזה לא דבר שמישהו רוצה שיקרה לו".