צילום קפוא: איך נראות כיתות שכל תלמידיהן נלקחו ביום אחד לאושוויץ?

מאוחר יותר התברר לברונו שהוא חלק ממשלחת של האמן והצלם הסלובקי־קנדי יורי דויץ'. המשלחת יצאה למסע צילום עוצר נשימה שלוקח את המתבוננים בו למסע בזמן, כמעט 80 שנה אחרי, ומחיה עולם שנכחד על אנשיו, מבניו וספריו. הצילומים מתארים את הקהילה היהודית שחרבה בסלובקיה.

בין השאר מתעדים הצילומים בית ספר יהודי בעיר שכל תלמידיו נלקחו יום אחד ב־1942 למחנות ריכוז. צילומיו הנוקבים של דויץ' מציגים את הספרים שנותרו מאחור, כעדות אילמת ומהווים תזכורת לשפע התרבותי היהודי שנקטע באחת.

הציליומים נאגדו לתערוכה בינלאומית מצליחה בשם "Last Folio". התערוכה, שהוצגה עד כה בעשרות בירות ברחבי העולם ורק כעת הגיעה לישראל, מציגה במכון ון ליר בירושלים עד 30 בנובמבר.

דויץ' מצלם. הדברים כפי שהם צילום: יורי דויץ'

ברונו (53) הוא פרופסור לעיצוב תעשייתי בבצלאל וכבר 24 שנה מלמד במחלקה לעיצוב תעשייתי של בית הספר. הוא עדיין מתרגש כשהוא נזכר במסע שנערך במאי 2008 כשאותו נהג הוריד אותו בעיר ברדיוב, שם חיכו לו דויץ’ והגברת מהמייל, אוצרת התערוכה קטיה קראוס. יחד יצאו למסע בן חמישה ימים שבו עברו בחללים ובמבנים שבעבר הכילו תרבות יהודית כבתי כנסת וחדרי לימודי ובבתי קברות המכוסים יערות ושההגעה אליהם כרוכה בטיפוס ובהליכה של קילומטרים.

"מקום מאוד מיוחד בברדיוב הוא בית מדרש יהודי שנותר בדיוק כפי שהיה כשלקחו ממנו את היהודים לאושוויץ", מסביר ברונו. "הכל נשאר במקומו, הספרים, הרהיטים, החפצים, ערמות של שרידים. מכתבי קודש וחתיכות תפילין ועד ספרי לימוד חילוניים סלובקיים, עגלות ילדים וסירי לילה, כל החיים של הקהילה, הכל זרקו לעליית גג”

עוד הם הסתובבנו בבית מרחץ שפעל בעיר, מקווה שלידו בית כנסת, רק ש "עכשיו בית הכנסת הוא חנות לחומרי בניין . הבמה וקיר המזרח משמשים כמחסן. אתה מגיע לעיירה, שואל אנשים על בית הכנסת המקומי ואומרים לך הנה, ומה שאתה רואה מולך זה בניין שהגג שלו הוא קרש או שהשכן משתמש בו כדיר עיזים או כחנות לחומרי בנין. אחד הצילומים הכי מדהימים בתערוכה הוא מבנה של בית כנסת שגרות בו מאות ציפורים. החרא של ציפורים נותן לתמונה מין טקסטורה, הצילום נראה כמו עיבוד, אבל הוא לא”.

הסוכר עוד בארון

המקום המשמעותי ביותר בו ביקרו הוא אותו בית ספר יהודי נטוש בעיר. גם שם הזמן קפא מלכת. במקום עדיין נמצאים ספרי הלימוד, מחברות השיעורים עם הערות המורים, תעודות תלמידים, אפילו סוכר עדיין נשאר בארון. ספרים מתפוררים אלה, השכובים על מדפים מאובקים, היו העדות האחרונה של מה שפעם הייתה תרבות משכילה ומשגשגת. כל ספר נתפס כדיוקן וכשורד הזמן וניכר ביופיו ההולך ונעלם.

עבודה של יורי דויץ' צילום: יורי דויץ'

תעד גם את רואנדה

יורי דויץ’, בן 70, הוא דמות מרכזית בזירת הצילום העולמית וזוכה להכרה רבה על עבודותיו המסחריות והאמנותיות. הוא יהודי, נולד בסלובקיה כשעוד היתה צ’כוסלובקיה וב־1968 היגר לטורונטו שבקנדה בה הוא גר עד היום. במסעו האחרון תיעד את רואנדה בה הרחש רצח עם לפני שני עשורים. העבודה זכתה לפרסום רב ובעיתון הצרפתי ליברסיון נתנו לה את הכותרת "נוף של רצח עם".

ברונו מספר שמרגע בו דויץ’ עזב את הגוש הקומוניסטי, בעידוד הוריו, “הוא סגר את הדלת. הגיע לארץ חדשה, רצה להיות אדם חדש, לא עניין אותו בטח לא חיים יהודים, לא הדת ולא הלאום. הוא היה קנדי”.

אלא שלקראת שנות האלפיים כשהוריו הזדקנו וחלו הוא נסע להיות במחיצתם "והבין שהוא נשאר תקוע, במירכאות, בסלובקיה”, כך ברונו. "הוא ישב שם חודשים ארוכים, פגש ניצולת שואה יהודייה כמו אבא שלו, בת אותו גיל, שאמרה לו שהיא מסתובבת בין בתי האבות ודואגת לניצולים שחיים שם. הוא שאל אם הוא יכול להסתובב איתה וכל הפרויקט התחיל מצילום הדיוקנאות של האנשים האלה”. חטיבה שלמה בתערוכה מוקדשת לצילומי דיוקנאות בשחור לבן של אותם אנשים.

העולם שתיעד הפרויקט לפני כמעט עשור, שהזמן בו כמו עמד מלכת ־ לא קיים יותר. מעט אחרי הצילומים דברים החלו להשתנות, אנשי חב”ד החלו לסדר את ערימות הספרים, את הקברים הלא מסומנים, מבני בתי הכנסת העתיקים פונו בהוראת ראש העיר. גם רוב המצולמים כבר אינם בין החיים.

הספרים, שכאמור מהווים את הנדבך המרכזי בתערוכה, צולמו כולם בתאורה טבעית, "זה נראה כמו צילומי סטודיו משוכללים, אבל למעשה זה ממש לא”, אומר ברונו שמספר שלראות את דויץ’ מצלם זו חוויה בפני עצמה. "הוא מצלם דברים כפי שהם, או שהוא בונה מיקרו סטודיו מאולתר ופרימיטיבי, מוצא פינה עם אור שמש כמו שהוא אוהב, או עליית גג לה חודרת קרן אור בין שני רעפים חסרים, מזיז דברים ופשוט מצלם”.

בית הכנסת בעיר קושיצה. בתי כנסת אחרים הפכו לדיר עיזים וחנות לחומרי בניין צילום: יורי דויץ'

טרגדיה מזווית אחרת

ברונו נלהב כשהוא מסביר ש"הבן אדם (דויץ’) לא מכיר את הספרים האלה, לא יודע לקרוא עברית ־ אפילו לא יודע אם זה ישר או הפוך. הספרים מתפוררים ונרקבים, עמדו על המדפים בלחות שישים ושבעים שנה, חלקם עדיין עם כריכות העור. לעיתים מבצבצים דפים, פה מילה ושם מילה ובשבילי המילים מיד מעיפות את הראש מבחינה סימבולית”.

הוא מדגיש שניתן לראות את התערוכה כסיפור של יהודים שהיו להם חיים ויום אחד לקחו אותם, רצחו אותם והעניין נגמר, אבל "משהו באופן שיורי ניגש לצלם את העניין הזה והאיכויות שלו כצלם נותנים רובד שבכלל מנותק מהסיפור השואתי ולמעשה מנותק גם מהסיפור היהודי, הוא כאילו נמצא בלבל אסטתי בלבד".

ברונו מרגיש שנוסף על הרבדים ההיסטוריים והלאומיים הברורים עליהם בנויה התערוכה, רצוי לראותה גם כמשהו נקי לגמרי וחף מכל הסיפורים: ”ובעיני זה החלק הכי חזק בה”, הוא אומר. "אנחנו מכירים פרויקטים תיעודיים מכל מיני סוגים ובהם עסוקים בסיפור של קהילה, של טרגדיה, סיפורים אישיים או כללים. במקרה הזה, אם תראה את התערוכה למישהו שלא מכיר את הסיפור הוא עדיין ימצא בה איכויות ורבדים שמתקיימים בצבעוניות, בקומפוזיציה, בטיפול באור ובפרטים".

את דבריו של ברונו ניתן לראות בגוונים של הספרים המצולמים, חלקם כאילו חוזרים להיות גזעים של עצים או עלים ביער.”הם לקראת סוף חייהם, הם מתפרקים כמו שקומפוסט מתפרק”, הוא מתפייט, "אבל הצבעים והצורות והטקסטורות הם של משהו חי בערוב ימיו".