$
אמנות ועיצוב

האמנית אלישבע לוי מדברת על חיי היומיום באמצעות פסלי נייר קרוע

בראיון לקראת התערוכה "מבני הבל" מודה לוי כי לא אכפת לה שאלה פסלים שאי אפשר למכור: "הם לא צריכים לשרוד, אנחנו כן"

רעות ברנע 09:0326.10.16

"כאדם חשוב לי מאוד להיות מושלמת, העבודות שלי צריכות להיות בדיוק ההפך", אומרת האמנית אלישבע לוי. "הן צריכות לייצר תחושת 'שופוני, אנחנו מהממות, יש לנו צבעים יפים', אבל כשמסתכלים מקרוב הן הכי רחוקות מלהיות ייצוגיות - הן מקומטות, קרועות, בדרכן לפח. הן בנות־חלוף ולא יכולות לשרוד".

 

לוי (36) מציגה בימים אלה תערוכת יחיד בשם "מבני הבל" במשכן האמנים הרצליה (יודפת 7, עד 12 בנובמבר, הכניסה חופשית). מבני ההבל שלה הם בעצם פסלים עשויים נייר שבמבט ראשון נדמה שהם יפים מאוד, אבל כשמתקרבים אליהם רואים שהנייר בעצם קרוע, מחורר, מקומט. בצורה זו היא עוסקת בנושאים כמו העולם הצרכני, משפחה, תפקידי גברים ונשים, הורות, ילדים, כסף, פרנסה, הגירה ובעצם כל מה שמרכיב את חיי היומיום שלנו.

 

בהשפעת מחאת האוהלים

 

לוי בעלת תואר ראשון מהמחלקה לאמנות בבצלאל (שם היא מרצה היום במחלקה לארכיטקטורה) ותואר שני מבית הספר לאמנות של אוניברסיטת ייל בקונטיקט. בשנת 2014 זכתה בפרס האמן הצעיר של משרד התרבות, וזו תערוכת היחיד החמישית שלה. היא נשואה ליהושע סימון, משורר, במאי, אוצר ומנהל מובי (מוזיאוני בת ים), ואמא לשניים (בקרוב שלושה). המבנים שהיא מציגה מתקשרים לעניין הגובר שלה בארכיטקטורה בשנים האחרונות. "אהבתי מאוד את הרעיון של מבני הבל בהקשר של מחשבות על ארכיטקטורה כמשהו זמני, גמיש, שלא רוצה לשרוד, משהו שעשוי מחומרים זמניים ולכן יתפרק בהכרח ויאפשר כניסה של דברים חדשים. מחאת האוהלים, למשל, ממש שינתה לי את החיים. ראיתי בפעם הראשונה איך חיים יכולים להיות טובים יותר כשהם במקום פתוח. בהרבה מקומות בעולם הרעיון הקומונלי הולך ותופס: אנשים חולקים מטבחים, מכוניות, טיפול בילדים. אני חושבת לא מעט איך אפשר לתרגם את הזמניות למציאות, איך אפשר להקים מבנה גמיש, שמכיר בעובדה שהצרכים שלנו משתנים. החיים פלואידים מאוד והחלל צריך לאפשר את זה. היינו יכולים להיפרד מכל כך הרבה מהמצוקות שלנו אם היינו חיים ככה".

 

וזו גם הסיבה שאת משתמשת בנייר כחומר העיקרי בפסלים?

"זה התחיל דווקא כריאקציה למיצבים היקרים והמסובכים להפקה ששימשו לנו השראה בתקופת הלימודים בבצלאל", היא מספרת. "מבחינתי החומרים האלה לא קשורים למציאות שבה אנחנו חיים. לבחירה להיות אמן יש קשר ישיר לאורח החיים עצמו. אני למשל ויתרתי על הרעיון שאי פעם יהיה לי כסף, ובנייר היה משהו כל כך כיפי, אפשר לייצר בו כל דבר. יש בפסלים שלי משהו שנראה לא גמור, שחס וחלילה לא יהיו מושלמים".

 

לוי על רקע אחת מעבודותיה. "יש בפסלים שלי משהו שנראה לא גמור" לוי על רקע אחת מעבודותיה. "יש בפסלים שלי משהו שנראה לא גמור" צילום: אוראל כהן

 

כמה טוב שיש ריטלין

 

פסליה של לוי המוצגים בתערוכה מתארים מצבים יומיומיים - תינוק שוחה בבריכה שנדמית קצת מפחידה, אשה שכורעת תחת נטל של עבודות בית, אדם שהיא מכנה "הפליט", מישהו שלא מצליח למצוא את עצמו ובוחר לנסות את מזלו במקום אחר. "הרעיונות מגיעים ממקום אישי מאוד", היא מספרת, "לא אינטלקטואלי, אף שאני אוהבת לגבות אותם בקריאה ובתיאוריה. אני מרגישה היום שהמורכבויות שהייתי נתקלת בהן בעבר כבר לא מספיקות לי כדי ליצור. ההורות למשל העשירה אותי בקונפליקטים שאנשים ללא ילדים רק יכולים לחלום עליהם".

 

איך בתוך כל המורכבות הזאת של משפחה את מצליחה להתנתק?

"הסטודיו הוא גן עדן מבחינתי. עם זאת, העבודה בו באמת דורשת הרבה השראה ומאמץ, נורא קל לצאת מהריכוז הזה כל הזמן. אני אהיה כנה: אחרי שמרגו בתי הבכורה נולדה, גיליתי את הריטלין, וזה מה שהחזיר אותי למסלול. בגלל ההריונות וההנקה השתמשתי בו ספורדית, אבל רק הידיעה שהוא קיים עזרה לי לעבוד. זה היה כמו בולדוזר שדחף הכל הצידה ונתן לי מקום, שטח חשיבה. מלבד זאת, אין לי בעיה להיות עקרת בית חודשיים שלמים רק בסידורים של הבית כל עוד אני יודעת שעוד מעט, למשל, יתחיל הסמסטר וההוראה תמלא אותי מחדש. השבועות שבהם אני עסוקה בהקמת תערוכה הם הזמן הכי טוב בחיים שלי".

 

העובדה שעבודותיה של לוי עשויות נייר גם הופכת אותן לכמעט בלתי סחירות. "העבודות האלה לא יכולות לשרוד, וכך צריך להיות. אנחנו צריכים לשרוד את החיים, הן לא. ההוראה מבחינתי מסדרת את העניין הכלכלי, אין לי שאיפה כלכלית מעבר ל'להסתדר'. בכלל, אני מרגישה שאנחנו חיים בלוקסוס מוחלט, ארגז ירקות אורגניים מגיע אלינו הביתה פעם בשבוע".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x