ללב שפה משלו

ולאהבה הבראשיתית הזאת יש מגוון פנים ותיאורים. בפיוטי שבספריה ברנשטיין מתארת נשים וגברים בגילים שונים ובמצבי צבירה רגשיים שונים, ומדלגת ביניהם בקלילות: "עכשיו אני ילדה. ילדה שאוהבת ילד", היא כותבת בתחילת הרומן, אבל עוברת מיד מגוף ראשון לגוף שלישי, ואז מיחידה לרבות ("ואני רבים. רבות יש לומר. כפולת פנים כמו פרוטו־חיה") - ואופן התיאור הקליידוסקופי הזה, שמערבב בין המינים, ובין הגילים, ובין הזמנים, ובין הילדה למספרת הבוגרת, ובעיקר בין המציאותי לפיקטיבי, הופך להיות הציר של הספר כולו. סביבו נרקמת העלילה, נחשפים הסודות, צץ הכאב, ומקולף העור מעל השלד השברירי של גיבוריו.

ברנשטיין. מטלטלת את המבנה ומורדת במוסכמות צילום: נמרוד גטר

צילום: גדי דגון

קווי מתאר ברורים של עלילה ודמויות? הבחנה שאין לטעות בה בין המודע ללא מודע? את אלה לא תמצאו ב"ימי ראשית". שלא כמו בספריה הקודמים (עשרה במספר), אלו לא נמנים עם אבני הבניין של היצירה הנפלאה הזאת, ואין בכוונתה של הסופרת לעזור לכם לנווט בעולמה הפנימי. אז על מה ניצב הרומן אם נשמטה ממנו הקרקע הבטוחה כביכול? על המילים. והן מכשפות ממש. בין שהן מתארות עולם בדיוני, בין שהן פנטזיות ובין שמציאות — הן מעבירות רעד בגב. אי אפשר שלא להתמסר להן. הבחירה של הסופרת "לא לשים" על הקורא שלה, ופשוט להשליך אותו למערבולת המילולית של חייה, מתבררת דווקא ככזו שעושה איתו חסד. הלב נמשך אחרי הבעיטה הנונשלנטית של ברנשטיין במוסכמות ספרותיות. "למי אכפת", היא כותבת בתחילת הספר בקולה של ילדה אחרי שחשפה את אהבתה לאחד הילדים, ובכך זורעת את זרעי אופייה המתריס. "ממילא לא אוהבים אותה... ילדה משונה. מי יודע מה עובר לה בראש".

גם בתום הקריאה לא נדע מה עובר לה בראש, אבל נרגיש את כל הווייתה, ומפיסות הרגש והמידע שנצליח ללקט מהכתוב נלמד על הילדה, הנערה, האשה, האמא, המאהבת והסופרת שהפכה להיות. למשל, שהיא אוהבת אשליות, ש"רק אהבה יש לה בראש. אהבה כתובה בניירות", שהתקשתה ללמוד את לוח הכפל, שהיתה רזונת, שהיא שונאת חורף.

את "ימי ראשית" מומלץ לא לקרוא בעודכם שרועים על כיסא נוח לשפת הבריכה כשמעל ראשכם ענן של המולה, והוא רחוק מלהיות "ספר טיסה". הריכוז שנדרש לקריאתו מקסימלי, עבודת הבילוש בו אינטנסיבית, והרצון לחבר את כל חלקיו לכדי פאזל שלם לא מרפה. זה בדיוק מה שעושה אותו לספר מרתק שאי אפשר להניח מהיד.