• תפריט
מוסף באזז נובמבר 2015
גג עמוד באזז נובמבר 2015

"היה לנו מזל, התחלנו מוקדם. מצד שני, מצפים מאיתנו ליותר ויותר"

האחים בורולק, צמד מעצבי־העל הצרפתים, מתעקשים להמציא את עצמם מחדש בכל פרויקט. הצצה בלעדית להקמת התערוכה החדשה שהם מציגים במוזיאון תל אביב מגלה כיצד הם משתחררים מאילוצים מסחריים, ומעניקים פרשנות מבריקה למחיצות ולחללים

יונת נחמני 08:2218.11.15

חצי שעה אל תוך השיחה עם רונאן בּוּרוּלֵק, חצי מצמד מעצבי־העל הצרפתי האחים בורולק (Bouroullec), נשמע קול של זכוכית נסדקת. אנחנו יושבים זה לצד זה על "Diapositive", ספסל מינימליסטי שהאחים עיצבו בשנה שעברה ליצרנית הזכוכית גלאס איטליה, בכניסה לתערוכה שלהם "17 מחיצות" במוזיאון תל אביב, כשבפנים מתקיימות ההכנות האחרונות להקמתה. לפני שאנחנו מספיקים להתעשת, הספסל קורס תחתינו ברעש גדול.

אנשי ההקמה וסתם סקרנים מתאספים סביב. רונאן שומר על חיוך, אבל נראה מוטרד. גלאס איטליה, כמו יתר חברות העיצוב המובילות שאיתן עובדים האחים, מקפידה על בדיקות. "אני מופתע שזה קרה", הוא אומר לאחר שאנחנו נרגעים ועוברים לשבת במקום בטוח יותר. אבל דברים קורים. זה חלק מהיופי של החיים".

 

יופי הוא גם אחד ממאפייני התערוכה הנוכחית, המורכבת מ־17 מחיצות במגוון חומרים וטכניקות. "מאירה (יגיד־חיימוביץ', אוצרת התערוכה - י"נ) יצרה קשר איתנו לפני 13 שנה ורצתה לעשות תערוכה, אבל אלה דברים שצריכים להבשיל", מספר רונאן. לפני שלוש שנים הושגה התקדמות מסוימת, "אבל אז התעייפנו מתערוכות. אני אוהב תערוכות, זאת דרך לייצר אווירה ולהראות דברים כמו שאנחנו רוצים, אבל המטרה שלי היא לעצב והתעייפתי מלהציג עבודות עבר. מצד שני, התעייפתי גם מלומר 'לא' למאירה", הוא מחייך.

 

ההמשך היה תהליך ארוך של מחקר בסטודיו הקטן של האחים: "חקרנו קשרים בין חומרים שונים, ובין קראפט לטכנולוגיה - מחומרים פרימיטיביים למתקדמים ביותר, מעץ דרך קרמיקה ואריגים לאלומיניום. בנקודה מסוימת חשבתי שאולי זו לא תהיה תערוכה טובה. לא ידעתי אם זה יסתדר כימית. אבל בסוף נוצר כאן עירוב, או פלטה גדולה של צבעים, חומרים והרגשות, מהמגע החלק של האלומיניום לחושניות של הקרמיקה, וכל זה יוצר אווירה מוזרה, עדינה, חדשה".

 

הקמת התערוכה. "מבחינתנו אין היררכיות, אנחנו מתעניינים בהכל" הקמת התערוכה. "מבחינתנו אין היררכיות, אנחנו מתעניינים בהכל" צילום: תומי הרפז
 צילום: סטודיו בורולק

 

המחיצות הפזורות בחלל הגלריה, שילוב של מרקמים וצורות גיאומטריות ואורגניות, אכן משרות אווירה מהפנטת, אף שאינן כוללות שתיים מהמחיצות המפורסמות ביותר שלהם - "אצה" ו"עננים" (ראו מסגרת). הן מייצרות מארג צורני וחומרי מורכב ועדין: 17 הצעות הגשה להפרדה בין חללים, שהותאמו בקפידה לחלל הספציפי של המוזיאון, אך ניתנות לפירוק והרכבה בחללים משתנים. "כל המערכות שמוצגות בתערוכה בנויות כך שניתן לשחק איתן", מסביר רונאן. "יש כאן עיסוק בשאלה הפרימיטיבית של 'איך להפריד חלל': היפנים עשו את זה עם נייר, ההודים עשו את זה בחיתוך עדין של שיש, ובמערב יש שימוש בטקסטיל. ההיסטוריה מלאה באספקטים של השאלה הזאת, שכוללת צורך באינטימיות, במבנה - וחשוב לא פחות, ביופי וערך אסתטי".

 

הבורולקים משתפים פעולה כבר יותר מ־20 שנה, ושומרים על מעמדם בצמרת העיצוב העולמית כבר שנים רבות. רונאן (44) הקים את הסטודיו, ומאוחר יותר הצטרף ארוואן (39). "אנחנו בני מזל שהתחלנו מוקדם, וכבר בגיל 25 חברות התחילו לעבוד איתנו. מצד שני, זה יותר ויותר קשה, כי הציפיות מאיתנו גדלות. אנחנו מבלים זמן רב בניתוח ובחשיבה אם פרויקט מסוים הוא מעניין ואם כדאי לעשות אותו". במקרה זה, האחים לקחו סיכון ובחרו ליצור פרויקט מוזיאלי מבוסס מיקום: "נקודת ההתחלה היתה כאן בתל אביב, והכל חדש ולא הוצג עדיין, אבל הפרינציפ יכול לעבוד בעוד מקומות ונציג אותו גם במקומות אחרים".

 

בסטודיו שלהם בסמטה בסן־דני, אחד האזורים הפחות־מלוטשים בפריז, עובדים עוד שישה אסיסטנטים, אבל האחים מעורבים בכל. "אנחנו מצויים עמוק בכל פרט, מנקודת ההתחלה", מבהיר רונאן.

 

"עיצוב הוא תהליך ארוך: אנחנו מקדישים לכל פרויקט שנתיים־שלוש ועובדים במקביל על 20 פרויקטים - כל אחד בשלב אחר של התקדמות, כך שהפרויקטים מעורבבים. משם אנחנו עוברים להדפסה בתלת־ממד ולמוק־אפים (דגם בגודל סופי - י"נ). האטליֶה שלנו מאוד מבולגן, מלא בפרוטוטיפים שחלקם יפים וחלקם נוראיים. זה מקום אינטנסיבי". באותה שיטה הם גם תכננו את המחיצות שבתערוכה הנוכחית: גיבוש הרעיון ובחינתו החלו באיורים; בהמשך הורכבו מוק־אפים של המחיצות, בהתאם לשרטוטי האולם שנשלחו מישראל. היחידות המרכיבות את המחיצות - צינורות זכוכית וקרמיקה מצופת אמייל, ענפי עץ ערמון, מחברי פלסטיק בהדפסת תלת־ממד, בדי משי, ז'קארד ומסכים רקומים - יוצרו בשלב זה בעבודת יד, עם פוטנציאל לייצור המוני בעתיד.

 

האחים בּוּרוּלֵק. רונאן בורולק: "להיות מעצב זה כמו להיות שחקן, שבכל סרט צריך לתת את הטוב ביותר שלו. שחקן טוב צריך להיות עם רפרטואר גדול, וגם אני רוצה שיהיה לנו רפרטואר גדול, מבלוק-באסטרים עד סרטים עצמאיים. כמו בתערוכה הזאת" האחים בּוּרוּלֵק. רונאן בורולק: "להיות מעצב זה כמו להיות שחקן, שבכל סרט צריך לתת את הטוב ביותר שלו. שחקן טוב צריך להיות עם רפרטואר גדול, וגם אני רוצה שיהיה לנו רפרטואר גדול, מבלוק-באסטרים עד סרטים עצמאיים. כמו בתערוכה הזאת" צילום: אביב חופי

 

האוצרת יגיד־חיימוביץ' מגדירה את התערוכה "סטודיו מעבדה, הצעות של סימון חללים באמצעות חיבורים אלסטיים, שזירה ומתח בין חומרים. הכל נמצא כאן בגלריה בתהליך של התהוות: מנסים, מחשבים מחדש - הכל כאן דינמי וזה חלק מהעניין", היא אומרת בהתרגשות. "הייחוד הוא שהכל ברמת האבטיפוס ועוד לא נכנס לפס ייצור. הרוב הוא פרי עבודה של יצרנים קטנים שהסכימו להתגייס לפרויקט בהכירם את המעצבים ואת החשיבות שלהם.

 

כשבועיים לפני הפתיחה, בחלל התערוכה כבר הוקמו מחיצות רבות, אך זהו עדיין שלב של ניסוי וטעייה. בביקור במוזיאון אני צופה בשיתוף פעולה בין פיליפה ריבון, מנהל ההקמה מטעם האחים, ואלכסנדר וילום, אחד המעצבים שלהם, לאנשי הצוות הישראלי, הצמד גיא משעלי וגיא בן־אדון מ"סטודיו 480". כל אלה מחברים יחד לתקרה כבל שעליו מושחלים אריחי קרמיקה. כשהם מתלבטים באשר למיקום, לאורך הכבל ולזווית הנפילה שעליו לייצר, הכבל נשמט לפתע מידיו של בן־אדון, ואחת מחוליות הקרמיקה מתנפצת. בן־אדון נושא מבט נבעת אל שותפו ואל נציגי האחים, אבל השברים מטואטאים כהרף עין ונערמים לצד שברים נוספים בארגז ייעודי.

 

"זה קורה כל הזמן. כל היחידות יכולות להישבר, הן עדינות מאוד ויש לנו הרבה ספֵּיירים", מרגיע מאוחר יותר ריבון, בעצמו מעצב עטור פרסים שעובד עם הבורולקים כבר עשר שנים. כרגע הוא מודאג יותר משלבי הגימור של חיפוי הקרמיקה, המכסה קיר שלם בירכתי הגלריה: הניקוי מתעכב ומונע את תלייתן של מחיצות הטקסטיל העדינות, השלב הסופי בהקמת התערוכה. "נוכל לתלות אותן רק אחרי שיגמרו את עבודות הטיח; זה מאוד מלכלך והבדים עלולים להתכסות באבק", הוא מסביר. "העבודה של האחים יורדת לפרטי פרטים, וצריך להקפיד על הכל: גם אחרי שהכל מוקם זה עדיין יכול להיות מדויק יותר, נקי יותר".

 

לדבריו, תהליך העבודה מורכב מאלו של תערוכות קודמות של האחים: "ברוב התערוכות הוצגו פריטים מוגמרים שהכרנו טוב, והשאלה היחידה היתה איך הם ימוקמו. כאן היתה הרבה אי־ידיעה, כי עד שפתחנו את הארגזים כאן עוד לא ראינו חלק מהיחידות בצורתן הסופית - וברגע הזה היינו צריכים להבין את הדרך הנכונה להרים ולהעמיד אותן. זה לא פשוט, כי למרות שמדובר בצורות פשוטות, החיבור שלהן ייצר מורכבות שדרשה ניסיונות חוזרים ונשנים. זו הרפתקה מרגשת".

 

 צילום: תומי הרפז
ריבון (למעלה, שני מימין) בין ארבעת מובילי ההקמה, וההקמה בפועל (למטה). "בדרך כלל אנחנו מכירים היטב את הפריטים, אבל כאן היתה אי־ידיעה מרגשת" ריבון (למעלה, שני מימין) בין ארבעת מובילי ההקמה, וההקמה בפועל (למטה). "בדרך כלל אנחנו מכירים היטב את הפריטים, אבל כאן היתה אי־ידיעה מרגשת" צילום: תומי הרפז

 

מרבית המחיצות, הן בצורת גרידים ותלויות מן התקרה; ריבון מספר על מדידות קפדניות ליצירת הגריד המדויק. בהמשך הוקמו ואובטחו החלקים האנכיים, ואחריהם הורכבו היחידות האופקיות. מחיצות אחרות, דוגמת זו עם אריחי הקרמיקה המושחלים על כבל, מצריכות העמדה חופשית יותר ונשמרו לסוף תהליך ההקמה. "אלה פריטים ארטיסטיים עם גיאומטריה פתוחה, ואפשר לייצר איתם הרבה צורות, כך שלא היו לנו עבורם סקצ'ים. צריך לבחון איך הגרביטציה משפיעה עליהם".הצוות, מספר ריבון, ניסה להיערך מראש להפתעות שמציבות עבודות חדשות לחלוטין. "ניסינו לעשות את הרוב בצרפת ולייצר פתרונות אלטרנטיביים, אבל תמיד יש הפתעות", הוא אומר. "התוכנית הארכיטקטונית היא לעתים נדירות מדויקת, ואז צריך למדוד ולבדוק שוב הכל. אבל העבודה שלי היא לא להטריד את האחים בדברים כאלה".

 

 צילום: סטודיו בורולק
סקיצה (למעלה) ופרטים של כמה מהעבודות (מימין). רונאן: "ארוואן ואני מצויים עמוק בכל פרט של העבודה, מנקודת ההתחלה"  סקיצה (למעלה) ופרטים של כמה מהעבודות (מימין). רונאן: "ארוואן ואני מצויים עמוק בכל פרט של העבודה, מנקודת ההתחלה" צילום: סטודיו בורולק

 

רונאן, שנחת בישראל כשבוע לפני הפתיחה, אכן לא מצא הפתעות מטרידות בשטח. "יש יתרון בלהיות מעצב זקן", הוא מצהיר בפתיחת השיחה שלנו.

 

אתה רק בן 44. זה לא גיל מופלג במיוחד.

"אני לא איש זקן, אבל אני מעצב זקן, עם ניסיון של 25 שנה. בשלב הזה אני יותר ויותר יכול לדמיין פרויקט בצורה ברורה, בלי צורך אפילו לצייר רישומים. לאורך תהליך ההקמה לא דיברנו הרבה עם פיליפה ואלכסנדר: היה לנו מוק־אפ גדול בסטודיו, ושיחקנו והזזנו בו חלקים. בסוף ביקשתי מהם לבנות את הפריטים הגדולים, וכשהגעתי שיניתי רק קצת את המיקומים".

 

 צילום: סטודיו בורולק

 

הפרויקטים של האחים נוגעים במגוון רחב של תחומים: מפביליונים שהוא מכנה "ארכיטקטורות קטנות" שעיצבו השנה עבור עיריית פריז, ריהוט חוץ ופנים, פריטים קטנים יותר לבית, קרמיקות, גופי תאורה, טקסטיל וטפטים, ועד לתכשיטים וטואלטיקה. בארץ, אגב, מוצרים בעיצוב האחים נמכרים בהביטאט, מוֹדי וטולמנ'ס.

 

פיזור הפרויקטים והמגוון שלהם קשורים לשאיפה לשמר נקודת מבט רעננה ולא להתמחות בתחום ספציפי, מסביר רונאן: "מבחינתנו אין היררכיות של אובייקטים. אנחנו מתעניינים בהכל. הדרך שלנו היא להימנע משיטת חשיבה מסוימת, לעמוד כל פעם מול סובייקט חדש וללמוד כל פעם מקונטקסט, חוויה וניסיון חדשים. בשבילי להיות מעצב זה כמו להיות שחקן, שבכל סרט צריך לתת את הטוב ביותר שלו. שחקן טוב צריך להיות עם רפרטואר גדול, וכך אני מרגיש כלפי העבודה שלנו: אני רוצה שיהיה לנו את הרפרטואר הגדול ביותר, מבלוק־באסטרים עד סרטים עצמאיים. כמו התערוכה הזאת".

 

גוף העבודה הנרחב שלהם אכן כולל לא מעט בלוק־באסטרים שיוצרו עבור חברות מסחריות מובילות. "העבודה מול החברות האלו שונה מאוד מזו שהוקדשה לתערוכה", מבהיר בורולק. "אני מאוד אוהב לעבוד עם אילוצים, על משהו עם מטרה מוגדרת, כשצריך לעבוד למשל עם כמה שפחות חומר, ושזה יפנה לכמה שיותר אנשים. אבל כאן העבודה היתה יותר קריאטיבית ויצירתית".

 

רואים אצלכם הרבה פתיחות להצגה של תהליך היצירה של העבודות.

"עיצוב הוא דיסציפלינה לא מאוד מובנת, ואנשים יודעים פחות ופחות על הדרך שבה דברים נוצרים. חשוב לנו לתקשר ולהסביר למה עשינו דברים בצורה מסוימת. אנחנו משקיעים הרבה שנים ביצירה, זו חוויה מעניינת שכדאי לחלוק אותה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות