• תפריט
מוסף באזז נובמבר 2015
גג עמוד באזז נובמבר 2015

"עץ זו שפה, ואנחנו יודעים לקרוא אותה"

מינימום מסמרים, מקסימום אהבה: מהסדנה שלהם בצפון העמוק, שני נגרים צעירים מחיים מסורות עתיקות של טיפול בעץ, מייצרים רהיטים "שיחזיקו לפחות 50 שנה", מחשלים בעצמם את כלי העבודה — ומלמדים אחרים ללכת בדרך הקראפטית הזאת

יונת נחמני 08:2018.11.15
מחסן העץ של נתן ונטהוף ואורן פייגנבאום עומד לצד "עץ לדעת", בית הספר לאומנות הנגרות, שהשניים הקימו במה שהיה פעם מחסן התבואה הגדול של קיבוץ בית העמק. כשאנחנו מסיטים את דלת ההזזה ונכנסים אל המחסן, האור מבקיע אל חלל דחוס. על המדפים ולאורך הקירות מצטופפים אלפי גזרי עץ: קורות חדשות וישנות, משטחים באינסוף גדלים, גזעים סחופים. כל אחד מאלו יישלף יום אחד מן החשכה, וסיפורו יזוקק לפריט ריהוט.

 

ונטהוף ופייגנבאום שולפים מבין הערימות חתיכות עץ ייצוגיות: פעם חתך גזע בגוונים אדומים, מעוטר בדוגמה מעגלית המכונה להבות; פעם חתך בהיר מנוקד עיניים; פעם קורת עץ שחורה; פעם חתיכה מעוטרת בסימני פטרייה ירקרקים. ונטהוף מציג בגאווה דוגמאות של עצים ייחודיים שליקט בטיולים או אצל סוחרי עץ, ומצביע בעיניים נוצצות על כיוון הסיבים, על פגעי הזמן ועל נזקי הטבע שהעניקו לכל עץ את ייחודו. לכל קורה, משטח או פלטה, הם מסבירים, יש אופי וסיפור משלו.

 

"כל חתך בגזע נראה אחרת ולכל אחד יש סיפור אחר", אומר פייגנבאום. "אנחנו מאוד קשובים לחומר. עץ זו שפה, ואנחנו יודעים לקרוא אותה". ואת השפה הזאת הם מלמדים, כבר שלוש שנים, בבית הספר שהקימו.

 

ונטהוף (מימין) ופייגנבאום. "רואים את האדם ואת האופי שלו באחיזה בכלי וברהיט הסופי" ונטהוף (מימין) ופייגנבאום. "רואים את האדם ואת האופי שלו באחיזה בכלי וברהיט הסופי" צילום: תומי הרפז

 

מכינים את הסכין ואת הסנדוויץ'

 

באולמות הלימוד המוארים באור גלילי רך ממתינים שולחנות הנגרים הכבדים לידיים עובדות. על הקיר תלוי שלט עם ציטוט העוסק במשמעויות העמוקות של "זנב יונה" (Dovetail) — מהמחְבָּרים המרכזיים בנגרות המסורתית. הסדר והניקיון מורגשים בכל פינה. על הקירות תלויות ארוניות עץ פשוטות ועשויות לעילא שבכל אחת מהן מסודרים בקפידה כלי העבודה: מקצוּעות, מפסלות, סכינים, פטישונים ומקבות שישמשו את פרחי הנגרות, מרביתם עשויים בעבודת יד.

 

השליטה בכלים, לשיטתם של ונטהוף ופייגנבאום, היא מיומנות נרכשת, עניין שיש להתאמן עליו בהתמדה. "יש איזו הילה לבעלי מקצוע, אבל אף אחד לא נולד עם הכלים ביד", מחדד פייגנבאום. "אין דבר כזה ידי זהב: העיקר הוא סבלנות ורצון ללמוד".

 

כל הקורסים, קצרים כארוכים, נפתחים בתרגול מלאכות ההשחזה וההקצעה. התלמידים לומדים למשל לעבוד עם המקצוּעה, הכלי המרכזי בחרשות העץ, וכיצד לאפס, להשחיז ולתפעל אותו. בתוך כך הם לומדים להכיר באופן מעמיק גם את ההיגיון והמכניקה שבבסיס הכלים. השיעורים יעסקו גם בייצור כלי העבודה — אומנות בפני עצמה. "נגר צריך לדעת לייצר את כלי העבודה שלו", אומר פייגנבאום. "זאת צורת מחשבה שפותחת את הראש ומאפשרת לנו לעשות דברים ברמה גבוהה". לצד המקבת, פטיש העץ הבסיסי, בקורסים השנתיים התלמידים מייצרים מפסלות, סכיני גילוף ומקצוּעות שלהביהן יחוסמו בתנור שנמצא בבית הספר. עוד בתוכנית הלימודים: מלאכות הפרזול, קליעה מחומרים טבעיים, כרסום וגם הכנת פורניר וסנדוויץ' וטכניקות כיפוף עץ.

 

אורן פייגנבאום מעביר שיעור. "אנחנו לא מודדים אלא מרגישים. זה מפשט את העניינים ומפחית רעש בראש" אורן פייגנבאום מעביר שיעור. "אנחנו לא מודדים אלא מרגישים. זה מפשט את העניינים ומפחית רעש בראש" צילום: תומי הרפז

 

"עץ הוא חומר חי, וגם לאחר שנים שהוא כרות ויבש הוא עדיין מגיב למזג האוויר ורמת הלחות. אנחנו בונים רהיטים מתוך ההבנה שהעץ ירצה להמשיך לזוז לאורך השנים", מסביר פייגנבאום. ונטהוף ממשיך: "לכן אנחנו הולכים עם הסיבים: הם אלה שתומכים בצורה של הרהיט ומעניקים לו הרמוניה; זאת התנועה של העץ. הגימורים והחיבורים שלנו נותנים לעץ להמשיך לחיות ולנשום".

 

כחלק מרוח החיבור לחומר הם ממעיטים בשימוש בברגים או במסמרים: המבנה כולו נשען על מַחְבָּרֵי עץ. "העץ מתנפח ומתכווץ בהתאם לטמפרטורה; חומרים זרים לא מגיבים טוב לשינויים הזעירים האלו, וכך יכולות להיווצר התפוצצויות", מסביר פייגנבאום. הם גם לא מאמינים בצביעת הרהיטים: אם ירצו רהיט כהה, ישתמשו באגוז אירופי; אם בהיר, בצפצפה לבנה. לכות גם הן מחוץ לתחום, והשניים רוקחים בעצמם את התכשירים שיעניקו לרהיט גימורו הסופי — כולם על טהרת חומרים אורגניים. "זה לא נכון לצבוע רהיטים בלכה: זה כולא את כל הלחצים, ואז העץ מתעוות במקום הראשון שהוא מוצא", מסביר פייגנבאום.

 

השימוש בנייר שיוף, במלטשות מכניות או באמצעים מכניים (ג'יגים) מצומצם, ואפילו בסרגלים לא תמיד נעשה שימוש. "אנחנו לא מודדים אלא מרגישים, וזה מפשט את העניינים ומפחית רעש בראש", אומר פייגנבאום. ונטהוף מבהיר שהם מקפידים על דיוק ותשומת לב לפרטי פרטים, והרהיטים נבנים רק לאחר שרטוט ויצירת מודל בגודל אמיתי.

שרטוט ודיוק לחוד, לדיבור על רגש מוקדש כאן מקום משמעותי. לרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר בסדנת ניו אייג'. ונטהוף מדבר על "עבודה עם ומתוך החומר", על תת־מודע ועל רבדים של עומק. פייגנבאום מספר על התאהבות בכלים ידניים, התעמתות עם פחדים, גדילה וחיבור לעצמי. "אחד הדברים המדהימים בללמד הוא שזה סוג של עבודת מחקר על עץ ואנשים — איך נראה אדם עם חומר. אנשים חושבים שהם באים לפה ללמוד נגרות, אבל עוברים פה דברים מורכבים. ממש רואים את האדם ואת האופי שלו באחיזה בכלי וברהיט הסופי".

 

  • מוסף באזז 18.11.15 עץ זו שפה תהליך עבודה נגרות 1, צילום: תומי הרפז
    מוסף באזז 18.11.15 עץ זו שפה תהליך עבודה נגרות 1
    |
    צילום: תומי הרפז
  • מוסף באזז 18.11.15 עץ זו שפה תהליך עבודה נגרות 2, צילום: תומי הרפז
    מוסף באזז 18.11.15 עץ זו שפה תהליך עבודה נגרות 2
    |
    צילום: תומי הרפז
  • מוסף באזז 18.11.15 עץ זו שפה תהליך עבודה נגרות 3, צילום: תומי הרפז
    מוסף באזז 18.11.15 עץ זו שפה תהליך עבודה נגרות 3
    |
    צילום: תומי הרפז
  • מוסף באזז 18.11.15 עץ זו שפה תהליך עבודה נגרות 4, צילום: תומי הרפז
    מוסף באזז 18.11.15 עץ זו שפה תהליך עבודה נגרות 4
    |
    צילום: תומי הרפז

 

שילוב בין הקשבה לחומר ודיוק בפרטים

 

ונטהוף (40), בן למשפחה הולנדית שהתגיירה, החל לעבוד כשוליית נגרים עוד בהיותו נער. העיסוק בעץ ליווה אותו במשך השנים, גם כשחזר והשתקע בהולנד בשנות העשרים לחייו. יום פתוח ב־HMC, בית הספר האמסטרדמי לעץ ולנגרות, הוביל אותו למסלול לימודים של ארבע שנים עם התמחות בנגרות ורסטורציה. כבר במהלך הלימודים הוא ייצר רהיטים ואף שימש מורה בעצמו, אבל השיטות האירופיות לעיסוק בעץ, הוא הרגיש, "היו סטרייטיות מדי. חסר בהן דופק, נשמה". בזמן הלימודים נחשף לזרם שמשלב בין תשומת לב לפרטים לבין הקשבה לחומר — זרם שהאב הרוחני שלו הוא ג'יימס קרנוב (Krenov), גורו נגרות רוסי־אמריקאי־אירופי שדגל בשילוב של טכניקות ידניות ובחיבור בלתי אמצעי לחומר. כשונטהוף שב לארץ, ב־2009, הוא ייבא גם את המורשת הזאת. הוא השתקע עם משפחתו בקיבוץ בית העמק שבגליל המערבי (אשתו היא בת המקום), החיה מחדש את הנגרייה של הקיבוץ ששכנה במחסן התבואה הריק, והחל לעבוד וללמד.

 

אחד התלמידים שהגיעו לפני שש שנים היה פייגנבאום (30). לא היו לו כוונות מיוחדות להישאר בתחום, אבל אחרי שלמד עם ונטהוף הוא המשיך ללימודים בקנדה אצל תלמידו של קרנוב, מאסטר הנגרות רוברט ואן־נורמן (Van Norman). במקביל התפתח גם הקשר עם ונטהוף, שייעץ לו מרחוק בזמן הלימודים. כששב לארץ, הוא חבר לונטהוף ויחד החליטו להקים מוסד ראשון מסוגו, שינחיל לישראלים את מקצוע נגרות האומן וחרשות העץ במיטב מסורת קרנוב: עבודה עם עץ מלא תוך הקפדה על טכניקות מסורתיות, שילוב של תיאוריה ופרקטיקה עם תוכנית לימודים סדורה, לבעלי מלאכה אבל גם להוביסטים שרוצים לעלות עם התחביב שלב. קרנוב, אגב, הוא שאחראי לציטוט ההוא על מחבר זנב היונה שתלוי שם על הקיר.

 

בית הספר פועל כבר שלוש שנים. הוא מציע קורסי בסיס של שלושה חודשים וקורסים של שנה שיכולים להתארך גם לשנתיים, ומדי פעם גם סדנאות־אומן מרוכזות. השנה, בעקבות הביקוש, החליטו לפתוח גם קורס בסיס במרכז, שהושק בתחילת נובמבר במתחם Craft & Bloom שעל גבול תל אביב ויפו. התלמידים, מאות עד היום, הם בני כל הגילאים ומכל רחבי הארץ. חלקם באים כדי לרכוש תחביב חדש, או להעמיק בתחביב ישן; חלקם מגיעים בעקבות חלום ילדות לא ממומש, זיכרון של סבא או חוויה נעימה עם החומר; יש אנשי מקצוע מנוסים שמבקשים להעשיר את הידע ולפתוח נגריות משלהם; ויש גם כאלו שמגיעים מתחומי העיצוב והאדריכלות ומבקשים לחדד את השליטה בחומר, לבטל את ההפרדה שנוצרה בעידן העכשווי בינם לבין בעלי המלאכה.

 

סטודנטים בעבודה. נתן ונטהוף: "פעם חשבו שאפשר להחליף את כל הריהוט בתדירות גבוהה. היום מבינים שהמקורות שלנו אינם אינסופיים, שכשאתה מייצר מעץ אתה צריך לבנות דברים שיחזיקו לפחות את הזמן שלקח לעץ הזה לגדול" סטודנטים בעבודה. נתן ונטהוף: "פעם חשבו שאפשר להחליף את כל הריהוט בתדירות גבוהה. היום מבינים שהמקורות שלנו אינם אינסופיים, שכשאתה מייצר מעץ אתה צריך לבנות דברים שיחזיקו לפחות את הזמן שלקח לעץ הזה לגדול" צילום: תומי הרפז

 

מיכאל בקמן (38) מתל אביב הגיע לבית הספר כדוקטורנט לסוציולוגיה שביקש לעשות הסבה מקצועית. "עקבתי אחרי דברים כאלה בחו"ל, במגזינים כמו 'Fine Woodworking'. וכשחיפשתי משהו בארץ נתן ואורן פתחו לי עולם שהכרתי רק דרך סרטונים", הוא מספר. "נסעתי לראות את בית הספר והתאהבתי באנשים ובמקום. מה שהקסים אותי זה היסודיות והגישה לעיצוב ולחומר. הבנייה היא אך ורק מהעץ עצמו: המחברים, הזכרים, הנקבות והפינים צריכים להיות מאוד מדויקים. זה סוג של נגרות שיש בה המון עבודת יד ואתגרים מבניים ועיצוביים, ורק בתי ספר בודדים בעולם מלמדים אותה". היום הוא כבר השלים את ההסבה, ויחד עם שני שותפים הקים נגרייה בסדנאות האמנים בפלורנטין.

 

אבישי סטרולוויץ' (26), מהר ברכה שבשומרון, מספר שחוויית הלימודים ב"עץ לדעת" הזכירה לו "בית מדרש ללימודי עץ". החידוש בלימודים, מבחינתו, נעוץ בכבוד שלמד להעניק לעץ. "אנחנו רגילים לחשוב על עץ כמרובע, אבל כשפורסים עץ לכל חתיכה יש צורה אחרת", הוא אומר. "ב'עץ לדעת' לומדים לתת מקום לתנועה של הסיבים, ולתת לעץ חיים חדשים, בתור רהיט שיחזיק שנים". היום, אחרי שהשלים שתי שנות לימוד בבית הספר, הוא סבור שהמשימה שלו ושל הבוגרים האחרים היא לשנות את תרבות הצריכה החד־פעמית. "אנחנו מנסים לייצר רהיטים אחרים לגמרי, איכותיים, שיחזיקו שנים", הוא מסביר. "יש אנשים שמחפשים את זה, ויש פה גם אלמנט של תוצרת מקומית, שמפתחת את הכלכלה".

 

כמה מהרהיטים שייצרו הסטודנטים. "המחיר אצלנו יקר, אבל תמיד נמוך ממה שהושקע בבנייה" כמה מהרהיטים שייצרו הסטודנטים. "המחיר אצלנו יקר, אבל תמיד נמוך ממה שהושקע בבנייה"

 

איקאה זה אחלה

 

את ההתעקשות על מגע בלתי אמצעי עם החומר, ניצול התכונות הטבעיות של העץ והשימוש בשיטות עבודה מסורתיות אפשר לראות כאובססיה של חרשי עץ משוגעים לדבר, אבל גם כחלק ממגמה תרבותית כוללת. "בשנים האחרונות, אחרי שנים של ייצור תעשייתי, יש המון רצון לחזור לעבודת ידיים ולקראפט, לעבודה קהילתית", מסביר ד"ר אורי ברטל, ראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל ואחד מעורכי הספר "מחשבות על קראפט", שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת רסלינג ובשיתוף בצלאל.

 

כחלק מהמגמה הזאת, ברטל מונה את תנועות ה"סלואו דיזיין", המייקרים והקראפטיביסטים. "זה מגיע כביקורת על תרבות המותגים והפרסומות, תנועת נגד לעולם התזזיתי של 'מייד אין צ'יינה', איקאה וצריכת היתר. מצד שני, באופן אירוני זה גם מותג בפני עצמו, כי כל דבר שנעשה ביד נתפס כמשהו יותר יוקרתי. לאנשי הקראפט יש אג'נדות, אבל הפרדוקס הוא שאנשי הצריכה קונים את התוצרים בתור מותג של 'וואן אוף'. אבל זה בסדר, זה מה שעוזר לקראפט, שמטבעו הוא יותר יקר, לפרוח".

  • מוסף באזז 18.11.15 עץ זו שפה כלים נגרות , צילום: תומי הרפז
    מוסף באזז 18.11.15 עץ זו שפה כלים נגרות
    |
    צילום: תומי הרפז
  • מוסף באזז 18.11.15 עץ זו שפה נגרות כלי עבודה, צילום: תומי הרפז
    מוסף באזז 18.11.15 עץ זו שפה נגרות כלי עבודה
    |
    צילום: תומי הרפז
  • מוסף באזז 18.11.15 עץ זו שפה כלים נגרות פטיש פטישים, צילום: תומי הרפז
    מוסף באזז 18.11.15 עץ זו שפה כלים נגרות פטיש פטישים
    |
    צילום: תומי הרפז

ברטל עצמו אוחז באוסף מוקפד של רהיטים ופריטים משנות ה־50 של המאה הקודמת, ומעדיף רהיטים בני יותר מיובל, שעקבות מגע היד של מי שיצרו אותם ניכרים בהם. "אני חי עם רהיטים ישנים ולא רואה טעם להחליף אותם. מדהים לראות את עבודת האומן שהושקעה בהם, לעומת עבודות תעשייתיות. הרעיון של חזרה ל־Know How, שימור של מיומנויות שנעלמו, לוכד חוויה מאוד בסיסית. אפשר ליפול כאן לרוחניות ורומנטיקה, אבל מעבר לזה יש המון ידע שהולך ונעלם. הרצון לשמר אותו הוא עבודה ביקורתית שלא מגיעה בתיאוריה, אלא דרך החומר והידיים".

 

הגישה הקראפטית המוקפדת הזאת, והאנטיתזה לתהליכי המיכון המתקדם שעברו על כל מקצועות הייצור ביובל וקצת האחרונים, הן גם מה שמצוי בלב עבודתם המשותפת של ונטהוף ופייגנבאום. "במשך שנים חיפשו ובאו עם מכונות חדשות, כלים ודבקים וחומרים מלאכותיים שיעשו את החיים ואת העבודה קלים ומהירים, והיום זה הגיע לשיא. אבל זה בא על חשבון הרבה דברים", אומר ונטהוף.

 

עד כמה לקונים זה משנה בעצם?

"פעם אנשים חשבו שאפשר לעשות הכל בזול — למשל להחליף את כל הריהוט בבת אחת בתדירות גבוהה, או ללכת לקנות חדש כל פעם אם משהו נשבר. היום חוזרת ההבנה שהמקורות שלנו הם לא אינסופיים, שכשאתה מייצר מעץ אתה צריך לבנות דברים שיחזיקו לפחות את הזמן שלקח לעץ הזה לגדול, 50 שנה או יותר. זה לא פלספני; זה להתייחס לחומר כאל מקור. אי אפשר להתעלל בו".

 

זה רלבנטי בעולם של איקאה ורהיטי פס־ייצור זמינים וזולים?

פייגנבאום מפתיע: "אני אוהב את איקאה. הם נהדרים, זה ואליו פור מאני ויש להם טאץ' עיצובי מדהים, אבל זאת לא אותה שפה". ונטהוף מחדד: "משנות השבעים מחירי הריהוט בארץ ירדו, ולאט־לאט היה יותר מהכל, אבל בעצם מדובר בחומרים כמו סיבית ו־MDF: קצת נזילה של מים והלך הרהיט. היום מתחילים להבין שאלה לא חומרים בני־קיימא".

 

מצד שני, לך תתווכח עם המחיר.

"המחיר אצלנו יקר, אבל תמיד יהיה נמוך ממה שהושקע בבניית הרהיט. זה לא איקאה, זה פי חמש ושש, אבל אלה שני דברים מקבילים", מבהיר פייגנבאום. "זה עניין של גישה ויכולת כלכלית. מה שזול לא תמיד שווה את זה. זה גם עניין של חינוך. ככל שנלמד יותר ויהיו יותר נגרים כאלה, השוק לדברים טובים ויפים יגדל. צריך גם לזכור שהדרך שאנחנו מלמדים נשמעת נוקשה. אבל מספיק שמי שמגיע מקבל הבנה של העץ, ובעולם האמיתי אפשר לשלב את זה 'פעם ב־'".

בטל שלח
    לכל התגובות