הפיראטים מגניגר
כשלהקת הדרכים ההיפית בותימזוג חיפשה בית, הכביש לקח אותה למבשלת הבירה סלארה, אי שם במכבסה של קיבוץ גניגר. החיבור ביניהן הוליד פיסת ישראליאנה הזויה, פרועה ומתנודדת משכרות
שעה וחצי לתוך ההופעה של בותימזוג בשבת בצהריים, על במה מאולתרת במבשלת סלארה בגניגר, אף אחד לא מראה סימני עייפות - לא שמונת חברי הלהקה, לא הילדים העומדים בין רגליהם במשך כל ההופעה ומרעישים בתוף מרים ושייקרים, ולא הקהל הגודש את הפאב. "בונגוס חם בונגוס חם / אל הדיונות אברח כמו שפן / אני שומע אני דומע / ויש לי דלקן", מצטרפים הנוכחים בפזמון של אחד השירים. זהר בן החמש הוא הראשון לסמן שמספיק: אחרי שעתיים על הבמה הוא יורד, מטפס על זרועות אביו ומכניס מוצץ לפה. גם אחיותיו קשת (7) ויערה (9) נוטשות את עמדותיהן.
שלוש שעות לפני כן, ההכנות בעיצומן. חברי הלהקה מתקבצים לאטם, כל אחד מביתו, מגיעים עמוסי ציוד עם המשפחה והילדים. זיו הרפז, מוזיקאי ומפיק שמלווה את שלום חנוך בהופעותיו כבר יותר מעשור הוא המפיק המוזיקלי, המתופף והבסיסט. "שכחתי להביא מיקרופון", הוא אומר. "לא נורא", עונה לו כפיר רימוך, המייסד, "אני חושב שיש לנו מספיק מיקרופונים". כשמתברר שגם גיטרה חשמלית אין, רימוך אומר לג'קי "המאממת" זבורוב, זוגתו ואחת מחברות הלהקה, "תעשי קצת ווקאלי, נסתדר".
סלרוב במבשלה צילום: תומי הרפז
הרכב הלהקה נזיל, תלוי ביום, בשעה ובזמינות של חבריה. היום הם יהיו שמונה: רימוך וג'קי, שהכירו כשהוא הזמין אותה לשיר איתו דואט; חמי (כפיר ארצי), יוצא שב"ק ס' וחלוצי החלל; הרפז על התופים; אורן אסף על המנדולינה; בת נטף, מוזיקאית וטבחית וזוגתו של אורן; ויקטור גרציאנו על הגיטרה; ומיקי פרץ על הבס ועל התופים ("הוא מאייש כל עמדה שצריך, הוא יודע לנגן על הכל"). "יש לנו גם שלושה כנרים בארסנל, אבל אף אחד מהם לא יכול להגיע היום", נאנח רימוך.
כשהם עולים על הבמה ומתחילים את ההופעה, מתברר שיש הרבה הרמוניה באנרכיה. הם נעים בין הכלים והמיקרופונים המפוזרים על הבמה ובין קטעי הסולו והשירה המשותפת בטבעיות. "בלי כסף ובלי בחורה, חוזר להורים כי אין ברירה", שר רימוך. "כבר לא ילד, ולא התקדמת בעבודה. צריכים להתחיל מההתחלה". המילים עצובות, המוזיקה שמחה, הקהל רוקד ומזמין עוד בירה.
במבשלת הבירה צילום: תומי הרפז
צילום: תומי הרפז
צילום: תומי הרפז בותימזוג היא להקה של עשרה נגנים ביום טוב, אבל היא בעיקר סיפור של איש אחד. להקת הדרכים הפרועה הזאת, ששואבת את השראתה מהגרייטפול דד, בנויה בצלמו האופטימי־בואך־היפי של מייסדה. רימוך (39) נולד ביפו. כשהיה בן 16 עבר עם הוריו ליבנה, "ושם המוזיקה הפכה להיות חלק מהחיים שלי. היו שם חבר'ה, ורוקנרול, ונירוונה. ניגנתי עם חמי בהרכב בשם הפיקלז. 50% מהשירים של בותימזוג הם שירים של הפיקלז, אבל באקוסטית. אנחנו רוצים לעשות מוזיקה שכל אחד ירגיש שהוא יכול לנגן. שגם אם כל החשמל בעולם נופל ואתה יושב ליד המדורה, תוכל לנגן ולשיר".
איך אתה מגדיר את המוזיקה שלכם?
"ישראלית עממית. פולק עם השפעות רוקיות, מזרח תיכוניות והיפיות. העניין של המקומיות חשוב לנו".
רימוך מחזיק מהצד גם הרכב פסיכדלי שנקרא "לטאות הענק מכוכב ניבירו" ומתפרנס מהפקה ובוקינג להרכבים אחרים. את בותימזוג הוא הקים ב־2011, כשהפיקלז התפרקו והוא חש צורך בערוץ מוזיקלי בעל גוון שונה. "הבנתי שאני מחולק לשניים: מצד אחד אני ארצי ונחמד ואוהב את הבריות וחושב שהמין האנושי צריך לחיות ביחד בשלום ואהבה, ומצד שני יש לי אספקט רוחני גדול ואפל. בותימזוג היא החלק המואר, האנושי, זה שמנסה להביא אור לעולם".
הלהקה בהופעה. "הורים אומרים לי שהילדים מטורפים על האלבום. אני לא הייתי מכניס אותו הביתה" צילום: תומי הרפז
צילום: תומי הרפז
המילים של שירי הלהקה, שאת רובם כותב רימוך, לא נרתעות מביקורת, אבל המוזיקה הצוהלת, אווירת הפסטיבל הצועני וההרמוניה ההיפית הופכות את המסרים לנוחים לעיכול. אולי זוהי הסיבה שהאלבום (היחיד) שהקליטה הלהקה הפך בבתים רבים לחביב הילדים. "הורים אומרים לי שהילדים שלהם מטורפים על האלבום, אני לא הייתי מכניס אותו הביתה", הוא צוחק. "השטיק שלי הוא שאני עושה מוזיקה שמחה, אבל במילים נכנסת המון ביקורת".
הלהקה הוקמה כמעט במקרה בעקבות צילומי קליפ לפרויקט אינדי סיטי. "זה היה פרויקט של קליפים חיים של להקות ברחוב, שהרימה חברה טובה", מסביר חמי. "היא רצתה שנצלם משהו של הפיקלז, הסברנו שהפיקלז כבר התפרקו, היא אמרה שלא מעניין אותה. קבענו ליד פאב המנזר; כתבנו בפייסבוק שכל מי שיש לו גיטרה אקוסטית או רעשן או כלי נגינה, שיבוא. עשינו חזרה אחת ליד הספסל, ואז צילמנו קליפ שבו אנחנו שרים את 'איפה תלך' תוך כדי צעדה משוק הכרמל לפאב. אהבנו שזו להקה שיכולה להופיע גם בהליכה: היא לא מחויבת לבמה, להגברה, היא עובדת עם מה שיש".
כשהקליפ (bit.ly/botimzogEYFO) החל לצבור צפיות, הלהקה החלה לקבל בקשות להופעות. "הסידור היה שמי שרצה שנופיע נתן לנו מקום לינה ואוכל, וככה הסתובבנו בכל הארץ והופענו יותר ממאה הופעות".
בניגוד להרכבים אחרים שלא עושים כסף כי לא יוצא, בותימזוג לא עושים כסף בעיקרון: "אנחנו לא לוקחים כסף על הופעות, אנחנו מופיעים כדי להכיר אנשים ומקומות", מסביר רימוך. "אנחנו רוצים שכל אחד יוכל לשמוע אותנו. לכן גם המוזיקה חופשית להורדה. האלבום שלנו עלה לנו עשרות אלפי שקלים שמימנו לבד: מי שיכול היה לשים כסף, שם". זה עובד גם בכיוון ההפוך: את הקליפ האחרון שהוציאו, "אני נולד תיקן", ביימו עבורם בהתנדבות אופיר פרץ ואריאל מיכאלי. "הם שמעו את המוזיקה, התלהבו ורצו לעשות את זה. ככה אנחנו רוצים שזה יעבוד".
רימוך, ג'קי ונטף. "יש לנו גם שלושה כנרים בארסנל, אבל שלושתם תפוסים היום" צילום: תומי הרפז
בותימזוג, מתעקש רימוך, נוצרה בשביל לעשות דברים טובים: "בותימזוג היא כמו ספינת פיראטים שכל אחד שיש לו בעיה יכול לעלות עליה ולהירפא. המוזיקה משחררת אותך. זה משהו שאנשים שכחו, אבל זה טריק פשוט: זה חיים, זה מה שאנשים צריכים, לא רק פרסומות וצ'יטוס. אז יש אנשים על הדרך, חלקם משתמשים בזה לטובה, חלקם מנצלים את זה. יש כאלה שעולים על הספינה, עושים בלגן ויורדים".
לגניגר, שתי אצבעות ממגדל העמק, הגיע רימוך אחרי תקופה טעונה תקשורתית. "בקיץ שעבר ג'קי ואני חזרנו מחודשיים בארגנטינה. היינו שם באזור האגמים, כל היום יין ושוקולד ומדיטציה, חזרנו עם מוח נורא נקי, וכשנחתנו כאן נכנסתי להלם. ראיתי מסביב מלא שלטי חוצות, היה אז שלט שמכר ארטיקים בצורה סקסיסטית ודוחה. אמרתי לג'קי, 'מה הם מצפים, שאעצור את האוטו בצד ואאונן?'". אז הוא כתב פוסט פייסבוק וקרא לאנשים לאונן מול שלטי חוצות. בתוך ימים ספורים הוא היה בעמודים הראשונים של אתרי החדשות, לצד המונדיאל ומבצע צוק איתן.
וזה לא היה הכל: כדי לפרסם ערב להקות צעירות שהפיק, רימוך הפיץ פוסטר שבו נראתה בת דמותה המצוירת של איילת שקד בעירום. "זה יועד רק לכמה עשרות אנשים, אבל מפה לשם זה התפשט. הרגשתי רע. הכל יצא מפרופורציות. בסוף השבוע הגענו להופיע כאן בגניגר. נתנו לנו לינה בבית הילדים הישן, כניסה לבריכה ואוכל, ואנחנו הופענו. היה כאן איזה שקט שהתאים לי. הבנתי שאני לא יכול להיות במרכז, מוקף ברוע ולייצר עוד דברים שליליים. שאני רוצה לעשות את המהפכה בצורה חיובית".
אריק סלרוב, מייסד מבשלת סלארה, זוכר את סוף השבוע ההוא. "הם הגיעו לכאן, מלא אנשים, ניגנו ושרו במשך יומיים. בהופעה בערב הם ניגנו כל כך הרבה זמן עד שבקהל נשארו רק שני אנשים וגם הם נרדמו, והם בכל זאת המשיכו לנגן בכיף. באיזה שלב הם ירדו מהבמה, ישבו על הדשא ושרו עד הבוקר. היתה הרגשה שהמבשלה והלהקה נועדו זה לזו".
לפני חמישה חודשים החיבור הזה הוביל לסוג של שותפות אמנותית, לאו דווקא כלכלית. "רימוך נפל לי מהשמים", אומר סלרוב. "הפאב שלנו היה נחמד, הגיעו חבר'ה שאוהבים בירה, אבל זה לא התקדם. מאז שהם הגיעו, לפאב יש חיים חדשים".
בין סצנות מהווי הפאב־מכבסה. "המבשלה והלהקה נועדו זו לזו" צילום: תומי הרפז
"יום אחד, כשבאתי לכאן, הסתכלתי על אריק, הוא היה עייף", משחזר רימוך. "פתאום ראיתי את זה מול העיניים. אמרתי, 'אני עוזב את העבודה, אני לא יכול לעבוד שם עוד דקה, אני עובר לכאן ונעשה דברים טובים'. הוא אמר 'קדימה'". רימוך עזב את עבודתו בחברת לוויינים ("הייתי מוקף 360 מעלות במסכי ענק שמשדרים את כל הערוצים בכל השפות, ולא היה ערוץ אחד שיכולתי להתרפק עליו") ובתוך חודש עבר עם ג'קי לדירה שכורה בגניגר, שעה ורבע מתל אביב.
"זה מוצג ארכיאולוגי כאן", הוא מתלהב ומצביע על רצפת הפאב, מתחת לאחד השולחנות. "הנקודה הספציפית הזאת היא המעיין, והוא קיים כבר 2,000 שנה. זה היה חאן של הממלוכים, של העותמנים, של הצלבנים. כאן קשרו את הסוסים ועצרו לנוח. לכן יש כאן ווייב כזה מטורף - לא רק במבשלה, בכל הקיבוץ. הם שבט של אנשים רגועים ומקבלים וקוּלים; אין להם את הקטע של 'אתה מבחוץ ואני מבפנים'. הם חוו שנים קשות ושרדו את זה. למרות שהקיבוץ הופרט, הם שומרים על צביון של טבע וקהילה".
בותימזוג בהרכב קיבוצי חסר (עומדים: ויקטור גרציאנו, אורן אסף, בת נטף, ג'קי המאממת, כפיר רימוך. יושבים: מיקי פרץ, חמי, זיו הרפז). "מוזיקה שאפשר לנגן גם אם כל החשמל בעולם נופל" צילום: תומי הרפז
השותפות החדשה הניבה לא רק שורה של אירועי תרבות - מדי שבת מתקיימות בפאב המבשלה הופעות ללא תשלום של הרכבים שרימוך מביא - אלא גם שיתוף פעולה עם חיי הקהילה הקיבוציים. רימוך וג'קי מפיקים, למשל, את חגיגת שבועות של הקיבוץ: "הבאנו את בותימזוג ואת המיטבולס, להקת רוק אלטרנטיבי, הכנו אוכל שחדר האוכל לא הכין אף פעם, ג'קי עשתה הצגת ילדים אקולוגית. אני חושב שנהנו מאוד". יוזמות נוספות הן מעורבות בגינה הקהילתית ואירוח של אמנים בגלריה של האמנית מיכל וולף, חברת הקיבוץ.
"זה לא נטול חריקות, אבל יש הרגשה שזו חבורה של אנשים מלאי לב שרוצים להיות מעורבים ושמה שמניע אותם הוא לא העניין הכלכלי", אומרת ליאת ראובן, אחת האחראיות על פיתוח הקהילה בקיבוץ. "זו מתנה לקהילה שמגיע מישהו עם כל כך הרבה רצון לנתינה. הם אנשים מלאי שמחת חיים, והם הכניסו הרבה רוח חדשה לחיי הקהילה כאן".
המבשלה הקיבוצית: שותים ותולים
את סלארה הקים אריק סלרוב, תושב גניגר, בקיץ 2010. בירות הסטאוט והביטר שלו זכו בפרסים בתחרויות מקומיות, והבּרוּ־פאב שפתח בסמוך למבשלה התחבב על אוהדי הבירה המקומיים. המבשלה שוכנת במכבסת הקיבוץ, בין מבנה הכביסה למבנה הקיפול.
הבגדים מועברים בין המבנים באמצעות כבל שנמתח ממש מעל שולחנות הפאב. ב־2013 התאחדה סלארה עם מבשלת ליבירה החיפאית, המחזיקה אף היא בפאב קטן, וביולי השנה הם פתחו עוד פאב־מבשלה בנמל חיפה. סלארה מייצרת חמישה סוגי בירות עבור הפאבים: סטאוט, חיטה, לאגר, ביטר בסגנון אנגלי ובירה מתקתקה עם דובדבנים בסגנון בלגי; כולן אינן מסוננות ואינן מפוסטרות.
