מודלים של גבריות חדשה־ישנה
יצחק קלפטר ויובל בנאי, זה לנצח הגיטריסט של כוורת וזה לעולם הסולן של משינה, ניצבים כביכול בשני קצוות שונים של הסקאלה. דווקא כשמציבים את אלבומיהם החדשים זה לצד זה מתגלה גם מעט דמיון
ובכל זאת, מלבד העובדה ששניהם מוציאים עכשיו דיסקים חדשים, הסיבה להחלטה לכרוך אותם בטקסט אחד היא ששני המוזיקאים מייצגים איזושהי גבריות תל־אביבית איקונית, כל אחד בתחומו: בנאי מזוהה עם חוף הים, קלפטר עם ברים אפלוליים. גם סגנון השירה של שניהם יכול להיקשר יחד: המנעד הווקלי אולי מוגבל, אבל משהו בנונשלנטיות של השירה גרם למאות אלפי ישראלים לאמץ את הקול שלהם ולהרעיף עליו אהבה מיוחדת.
יובל בנאי (מימין) ויצחק קלפטר. בנאי מזוהה עם חוף הים, קלפטר עם ברים אפלוליים צילום: תומריקו, רון קדמי תפניות אמיצות
בתחילת 2008, בגיל 58, זכה קלפטר בפרס על מפעל חיים למלחין בתחום הזמר העברי. בנימוקי השופטים נכתב בין השאר: "הוא אמן בלוז אמיתי ויצירותיו לא ממצות עצמן לעולם" ו"הגיטרה של קלפטר נשמעת ממש כמו אדם ששר".
באותה השנה יצא אלבום הסולו האחרון שלו ("קצת דיפלומט"), ועכשיו, כמעט שבע שנים לאחר מכן, יוצא אוסף כפול ומקיף שלו כחלק מסדרת "המיטב" של NMC. הדיסק הראשון נפתח ב"שיר אהבה בדואי", שהלחין קלפטר במסגרת ההרכב צליל מכוון, והמשכו בשירים שכתב לכוורת, ליעל לוי ולקריירת הסולו שלו, שהוזנקה בסוף שנות השבעים וידעה שיאים לצד נפילות. חלק זה של האוסף בעיקר מזכיר לנו שלמרות תדמית האנדרדוג והבעיות הכלכליות לקלפטר יש כ־30 להיטים שצעדו ברדיו.
"המיטב" של יצחק קלפטר
ואולם, החלק המרתק באוסף הוא הדיסק השני, שנפתח בלהיטים "דמיון חופשי" ו"מחזיק מעמד" מ־1988. כאן אנו מקבלים את קלפטר לבד, והסאונד שלו מלווה בתפניות אמיצות הרבה יותר. שירים כמו "מתייאש לאט" ו"ער בחלום", שמוכיחים שהכתיבה וההפקה של קלפטר מתוחכמות מאוד ובמקביל מותאמות לזמן שבו נכתבו, גורמים לשורות אחרות בנימוקי השופטים של אותו הפרס להיות קצת פחות מדויקות: "יצחק קלפטר הוא מוזיקאי מחונן שכותב רק מהלב" ו"הוא יוצר שלא רדף מעולם אחר אופנות". הלו, אופנה היא לא מילה גסה. קלפטר וביתר שאת גם יובל בנאי במשינה ידעו לעשות התאמות ולנוע בטבעיות מ"יו יה" ו"יושב על הגדר" עד ל"הרחובות ההם", משיר כמו "הכוכבים דולקים על אש קטנה" ועד אלבום כמו "מפלצות התהילה".
קלפטר חותם את האוסף בגרסה מחודשת לשיר "אני אוהב", שאת מילותיו כתב יהונתן גפן. זו הברקה: הגיטרה היא האהבה שלו, אבל הוא שר "אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה, וארטיק וסוכריות ותות גינה", וזה מספיק.
נמתין לחידוש
"עוד שיר אחד", אלבום הסולו החמישי של בנאי, הוא היצירה הראשונה שהוא מוציא אחרי התקף הלב שעבר בקיץ 2013, אותו קיץ שבו קלפטר הופיע עם כוורת בפארק. בנאי מציג בחוברת הדיסק את הציורים העזים והחזקים שיצר בתקופת השיקום, וכך הוא בוחר לגרות את בלוטת הציפיות שלנו. "החלטתי לנסות לצייר בצבעים על בסיס מים", הוא כותב בחוברת, "ציורים חדשים, בצבעים חזקים, שאפשרו לי לחזור לעבוד על האלבום הזה. הרגשתי שאני משתנה. הצבעים נמסים אחד לתוך השני, הדלתות נפתחות".
"עוד שיר אחד" של יובל בנאי
ובכן, מעניין איך יישמע האלבום הזה בשנת 2042. האם אז נגלה עליו דברים שלא שמענו בו בזמן שנוצר? "מחזיק מעמד" של קלפטר יצא ב־1988 וזכה להפקת אייטיז בומבסטית: התופים מהדהדים בנפיחות, הגיטרות ספוגות אפקט קורוס (עיבוד שיוצר סאונד מהדהד — ב"ג), ואתה מקבל את כל השבאנג, שבזמן אמת כמעט עולה על גדותיו. אלא שבזכות התעוזה הזאת "מחזיק מעמד" אכן החזיק מעמד ונשמע טרי היום.
במקרה של בנאי — אולי פרט לרגעים ב"מהפכן" ו"יש לי טלוויזיה" (עם עבודת קלידים יוצאת דופן) ובגרסה ל"ממשיך לנסוע" של בן משפחתו אהוד — קיים פער בין הציורים לבין המוזיקה. אמנם יש שינוי בשירה, היא נשמעת בהירה יותר, ובאופן מפתיע מזכירה לעתים את השירה של נעם רותם, אבל נכון לעכשיו מסקרן לחזות בציורים של בנאי בחלל מוזיאון או גלריה גדולה, ובאותה השעה להמתין ליצירה מוזיקלית שלו שתשכיל להכיל את החידוש שהיא טוענת לו.
רגעים שנזכור ביום שאחרי
1. קלפטר מתרגם את הנדריקס ומקליט את "כנף קטנה"2. הקול של בנאי, שנשמע כאילו עבר רסטורציה, עד שלפעמים נדמה כי בנו אלישע שר
3. המנגינה, הקול והנגינה ב"נפגשנו" של קלפטר — גם קלפטון לא הגיע לדברים כאלה
