ביקורת ספר: "ריקוד הצללים המאושרים וסיפורים אחרים", אליס מונרו

אסופת סיפורים קצרים של כלת פרס נובל לספרות לשנת 2013.

קהל היעד: חוקרי נפש.

דבר המבקרת: קצת מוזר להעביר ביקורת על מישהי שפועלה כבר זכה להכרה הגבוהה ביותר בתחום הספרות, ולכן אולי יש לסייג: כל דבר שייאמר מכאן והלאה, ייאמר בהנחה המוצדקת מראש שמה שאליס מונרו עושה - היא עושה היטב. כשמדברים על סופרים ברמות כמו שלה, התוצרים הם תמיד לעילא ולעילא: מהודקים, נקיים, מחודדים. מונרו יודעת לכתוב, והיא עושה את זה נהדר.

"ריקוד הצללים המאושרים וסיפורים אחרים" הוא קובץ שפורסם לראשונה ב־1968 ותורגם עכשיו לעברית (תרגום: אורטל אריכה). הוא כולל 15 סיפורים קצרים יחסית, שבכולם בולטת הצורה שבה משתמשת מונרו בקורא כדי להשלים פרטים מסוימים בסיפור. ניקח לדוגמה את הסיפור "יום ראשון אחר הצהריים" שמספר על עוזרת בית, אלווה שמה, אשר עובדת אצל בני זוג שמתכננים לנסוע איתה לאי שלהם. לקורא חסרים פרטים מהותיים כדי להבין את הסיפור - בת כמה אלווה, מאין הגיעה אל בני הזוג, באיזו שנה כל זה מתרחש. ועדיין, מבין השורות עולות כל התשובות — אף שמדובר בניחוש בלבד. אני, למשל, דמיינתי את אלווה כנערה שחורה צעירה בשנות החמישים. מי שיטען כי מדובר באשה לבנה בת 40 ובשנות השישים המאוחרות, על רקע המהפכה המינית, יקבל סיפור אחר לגמרי, והניחוש שלו יהיה טוב כמו שלי. זוהי בעצם גדולתה של מונרו, לספר כמה סיפורים במקביל.

אם יש לי הסתייגות כלשהי מהספר הזה, הרי היא טמונה דווקא בהיותו כה מושלם, בהיותם של הסיפורים מופת טכני של כתיבה. אין פה את הלב החשוף של ריימונד קארבר או את התחושה המעיקה שבונה קלריס ליספקטור. הסיפורים של מונרו מרגישים לפעמים כמו ספר הדרכה ל"איך לכתוב סיפור קצר ומעולה". וזה מעולה, כמובן, אבל גם עניין של טעם.

ציטוט למזכרת: "'אני תמיד מתלבשת יפה בשבת בערב', אמרה לואיס, וקולה צף בחזרה אליי, חרישי ולעגני. אחר כך היא פרצה בצחוק, ואני ראיתי בה לרגע את אמה, החספוס וההיסטריה".

› שורה תחתונה: מושלם, לפעמים מדי, אבל שווה קריאה.