מדכא, אבל מצטלם יופי

התערוכה הבינלאומית הנודדת "World Press Photo" ואחותה הישראלית "עדות מקומית" הפכו, מאז הוצגו בארץ לראשונה לפני 11 שנים, לאירוע האמנות הפופולרי ביותר, למעט אולי יריד "צבע טרי". שתי תערוכות תצלומי העיתונות, שנפתחו השבוע במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ימשכו גם השנה את חובבי הצילום, את צרכני החדשות ובעיקר את מי שמתעניין בפרספקטיבה מבעד לעדשת צלם העיתונות.

הז'אנר המאוד מסוים הזה, פוטו־ז'ורנליזם, הוא שהכי מעניין את הקהל שאינו צרכן אמנות ביומיום, והסיבה לכך די ברורה: כדי להבין צילומי עיתונות לא צריך הרבה ידע, וגם קל להתרגש מהם הרבה יותר מאשר ממיצב עכשווי קונספטואלי. מי שכבר ביקר בתערוכה הזאת בשנים עברו יודע למה לצפות, הן בגרסתה הבינלאומית והן בגרסתה הישראלית: אירועי השנה שחלפה, כפי שראו אותם טובי צלמי העיתונות בארץ ובעולם. וכשאנחנו אומרים אירועים, אנחנו בדרך כלל מתכוונים למלחמות, אסונות טבע, פיגועים, מחלות, פשע, עוולות חברתיות, נזקקים ובעלי מומים. למה? כנראה כי הם שמצטלמים הכי טוב.

תערוכה כזו יכולה, בעצם, להיות גם הביצה וגם התרנגולת. יש שיאמרו שהעולם מלא זוועות, אז זה מה שמצלמים. אחרים יגידו שבמה חשובה כל כך לתצלומי אותן זוועות היא שגורמת לנו לחשוב שהעולם באמת כזה. תיאורטית שתי הדעות נכונות, ובפועל הצפייה בתכנים כאלה בכל שנה גורמת לנו מצד אחד להפוך קצת אדישים לזוועות ומצד שני רק לרצות לחזור ממנה הביתה, לחבק חזק את האהובים עלינו ולהעריך את מה שיש לנו. האמביוולנטיות הזאת היא בעצם הגדוּלה של התצלומים, והיא שמושכת אותנו לצפות בתערוכה שנה אחר שנה.

התצלום הזוכה של ג'ון סטיינמאייר. פליטים בג'יבוטי מחפשים קליטה סלולרית צילום: John Stanmeyer

ב"עדות מקומית" השנה מככב, מן הסתם, מבצע צוק איתן: תצלומי חיילים רגע לפני הקרב, משפחות בלוויות ושדות בדרום אפופים באבק תותחים. גם הצד שמנגד מקבל חשיפה לא מבוטלת בצילומים מתוך רצועת עזה, שאת מרביתם לכדו צלמים זרים. "צלמים מקומיים לא יכלו להיכנס לעזה בזמן המבצע", מסבירה הצלמת ורדי כהנא, שאצרה השנה את התערוכה, "וכתערוכה ששמה 'עדות מקומית' היה חשוב לנו להביא עדויות משני הצדדים. גם הצלמים הפלסטינים, שבכל שנות התערוכה שיתפו פעולה והשתתפו בה, היו השנה נגישים פחות. לכן מצאנו את אותם צלמים זרים, שמהם קיבלנו את התמונות מתוך עזה".

לצד הדימויים מהקיץ האחרון מככבות, כמו תמיד, תמונות המהגרים הבלתי חוקיים, הפרידה מגיבורי תרבות שהלכו השנה לעולמם - הפעם זה אריק איינשטיין - והסצנות ההמוניות והסוריאליסטיות מהעולם החרדי. בתוך כל הדיכאון הזה אפשר למצוא גם כמה תמונות עם קריצה, שמעלות פתאום חיוך בלתי צפוי, כמו זו של הצלמת העצמאית אבישג שאר־ישוב, שלכדה רגע מחויך של בנימין ושרה נתניהו בחגיגות המימונה. החיוך הזה, אגב, נעלם מהר מאוד כשאת העיניים ממשיכים לשטוף דימויי האסונות.

ב"World Press Photo" מוצגים תצלומים מ־2013, שכן ישראל היא בין המקומות האחרונים שהתערוכה מגיעה אליהם בנדודיה. העבודה שזכתה בפרס הראשון היא זו של ג'ון סטיינמאייר, צלם אמריקאי שצילם בעבור "נשיונל ג'יאוגרפיק" פליטים סומלים בג'יבוטי שבאפריקה, שמנסים להשיג קליטה בטלפונים הסלולריים שלהם.

כמה הבלחות אופטימיות

ואם חשבנו שרק בישראל קשה ועצוב, התערוכה הבינלאומית מזכירה שהיו גם טייפון בפיליפינים, פשע מאורגן במקסיקו ועוולות חברתיות ברוסיה. אפילו בקטגוריית צילומי הספורט לא מרחמים על הצופים, ולצד תצלומים של מזחלות שלג ושחייה צורנית מביאים לנו בהרחבה את סיפורה של ספורטאית חולת סרטן. גם פה מתגנבות אל תוך הדיכאון כמה הבלחות אופטימיות: סדרת צילומים של ההולנדית קרלה קוגלמן, המתארת את חייהם של שני אחים בכפר צ'כי מבודד, או סדרת צילומים של אתר נודיסטים ברוסיה.

נוסף לתצלומים התערוכה עוסקת בצלמים, שהם חלק משמעותי מהסיפור שהם מספרים, ועל כך הם מקבלים פרסים שבהחלט מגיעים להם.

• פרטים: 48 שקל, עד 24 בינואר, חיים לבנון 2 תל אביב.