$
מוסף באזז דצמבר 2014
באזז דצמבר 2014 גג עמוד

אמזונה, עצמאית, מעוניינת בקשר

75 שנה אחרי שנוצרה כתשובה הנשית לסופרמן, וונדר־וומן נותרה גיבורת־העל המרתקת והפמיניסטית ביותר. עכשיו, כשהיא סוף סוף מגיעה לקולנוע, ספר חדש חושף את וויליאם מרסטון, האיש רב הסתירות שמאחוריה: מדען פמיניסט, פוליגמיסט וחובב קשירות שגם המציא את הפוליגרף

כמעט 75 שנים לאחר שנוצרה, וונדר־וומן - "אשת חיל" בתרגום העברי הפוזל ליהדות - היא האשה הכי חזקה שיצר עולם הקומיקס. בארץ היא זכורה בעיקר מסדרת הטלוויזיה ששודרה בשנות השבעים בגילומה של לינדה קארטר היפהפייה, אבל הדמות נולדה שלושה עשורים קודם לכן בעולם הקומיקס, כגרסה הנשית של גיבורי־על כמו סופרמן ובאטמן - עם מראה כובש, תלבושת הדוקה בכחול ואדום כל־אמריקאים, וכוחות יוצאי דופן שמעולם לא נעשה בהם שימוש לרעה, אלא רק להשיב את הצדק הפואטי על כנו. עם כוחותיה, עצמאותה ויופייה היא היתה כל מה שנערות חולמות להיות: חזקה דיה כדי להכניע גברים גדולי גוף, מנתרת בקלילות לגובה, מצוידת בחושים מחודדים, ונחלצת מכל תסבוכת מבלי להזדקק לגבר שיציל אותה, יתחתן איתה או יפרנס אותה. היא ענדה צמידי מתכת רחבים שעצרו קליעים

 

אלא שכעת מתברר שדמותה היא אוסף של קריצות ואזכורים לביוגרפיה הצבעונית ויוצאת הדופן של היוצר שלה, ד"ר וויליאם מולטון מרסטון - פמיניסט מושבע, אבל גם מי שחי במשפחה פוליגמית שכללה שתי נשים וארבעה ילדים. הטקסטים הפמיניסטיים של וונדר־וומן נכתבו בהשראת אשתו החוקית, צמידיה דוחי הקליעים של וונדר־וומן נלקחו מזוגתו השנייה, והלאסו המוזהב שבאמצעותו וונדר־וומן אילצה אנשים לומר את האמת התכתב עם מחקר הדוקטורט של מרסטון, שסיפק את הבסיס המדעי לפיתוח מכונת האמת - אבל גם עם חיבתו העמוקה והקינקית לקשירות.

 

וונדר-וומן בשער אחת החוברות. המציאות והקומיקס התלכדו כשמלחמת העולם דחפה את הנשים לצאת מהבית ולעבוד במפעלים וונדר-וומן בשער אחת החוברות. המציאות והקומיקס התלכדו כשמלחמת העולם דחפה את הנשים לצאת מהבית ולעבוד במפעלים

 

"כן, כן, הוא היה בעניין של קשירות ושלשלאות", צוחקת ג'יל לפור (Lepore), פרופסורית להיסטוריה אמריקאית מאוניברסיטת הרווארד, שחשפה את הסיפור יוצא הדופן שמאחורי וונדר־וומן. בסוף אוקטובר לפור הוציאה לאור את הספר "ההיסטוריה הסודית של וונדר־וומן", שזינק מיד לראש רשימות רבי־המכר.

 

הוא דמות מאוד מעניינת, וזה אנדרסטייטמנט.

"אי אפשר להמציא דמות יותר מורכבת. כל הזמן קיוויתי שדמותו תתבהר, שיתברר שהוא מרושע ורמאי או אצילי לגמרי, אבל זה לא קרה. הוא מיקס אמיתי, הולך פעם לכיוון אחד ואז לכיוון אחר, וכך גם הספר. זה כמו שאפשר לומר שנהדר שוונדר־וומן יוצרת דימוי של אשה כל כך עוצמתית וסקסית, ואפשר גם לשאול מה זה עושה לנשים, כי המסר הוא שאת צריכה להיות גיבורת־על כדי להצליח. וונדר־וומן היתה שנויה במחלוקת בשנות הארבעים והיא שנויה במחלוקת גם כעת, כשהסרט הראשון איתה עומד לצאת".

 

השחרור הארוטי של ד"ר מרסטון

 

לפור (48) מכנה את עצמה היסטוריונית נרטיבית, אחת שמספרת סיפורים באמצעות העובדות ההיסטוריות. גם בספריה הקודמים היא לקחה זרקור גדול והאירה עמו פינה מפתיעה בהיסטוריה האמריקאית - למשל ג'יין פרנקלין, אחותו של בנג'מין פרנקלין, מגדולי המדינאים של ארצות הברית. ספריה זכו בפרסים יוקרתיים רבים, וחלקם היו מועמדים לפרסי פוליצר ו־National Book Award.

 

מרסטון בוחן את אחד הפוליגרפים הראשונים על מזכירתו מרסטון בוחן את אחד הפוליגרפים הראשונים על מזכירתו צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

לסיפור של וונדר־וומן היא הגיעה במקרה. "זו היתה תאונה מוחלטת", היא משחזרת. "עבדתי על פרויקטים אחרים וכל הזמן נתקלתי בשמו של מרסטון: עבדתי על משהו בנושא פרטיות, והוא תרם לפיתוח הפוליגרף; עבדתי על ההיסטוריה של הראיות, וגם שם יש לו תפקיד. כשעבדתי על סיפור על אמצעי מניעה קראתי מאמרים של מייסדת הארגון לתכנון המשפחה מרגרט סנגר, ואז גיליתי שהיו לו קשרי משפחה איתה, והחלטתי להתעמק בזה".

 

העבודה על הספר נמשכה כמה שנים. "הרבה מהעבודה האקדמית שלו ושל אשתו נמצאת פה בהרווארד, כי הוא בילה כאן בערך עשור. היתה גם הרבה עבודת בילוש, וזה אחד הדברים שאני אוהבת בלהיות היסטוריונית - לעקוב אחרי רמזים, למצוא בני משפחה, אנשים שעדיין חיים. המשפחה היתה מאוד פרטית בנוגע לסיפור המשפחתי ולקח זמן לחשוף הכל, אבל ביקרתי שניים מילדיו, ראיתי אלבומים משפחתיים, יומנים ומכתבים".

 

איורי וונדר־וומן המקוריים של הארי פיטר. מרסטון כתב למאייר: "הנערה עם ידה למעלה חמודה מאוד. אני אוהב את החצאית, הרגליים והשיער. הצמידים והמגפיים בסדר. הנזר צריך להיות גבוה יותר" איורי וונדר־וומן המקוריים של הארי פיטר. מרסטון כתב למאייר: "הנערה עם ידה למעלה חמודה מאוד. אני אוהב את החצאית, הרגליים והשיער. הצמידים והמגפיים בסדר. הנזר צריך להיות גבוה יותר" צילום: באדיבות CBR COMIC

 

התפאורה לסיפור של וונדר־וומן היא ראשית המאה ה־20, כשהסופרג'יסטיות נאבקו למען שוויון זכויות פוליטיות והרעיון הפמיניסטי התבשל וקנה לעצמו תומכות ותומכים בקמפוסים. כסטודנט צעיר בקולג' של הרווארד, ב־1911, גם מרסטון נחשף לרעיונות הללו ונכבש. "כשוונדר־וומן נקשרת בשלשלאות זה מגיע מהתנועה הסופרג'יסטית, כשנשים בריטיות קשרו את עצמן לדאונינג 10", אומרת לפור. "מרסטון מאוד התרשם מזה, והרבה דברים שוונדר־וומן עושה בסיפורי הקומיקס קשורים באירועים מאותה תקופה".

 

ב־1915 מרסטון נישא לאליזבת הולוויי, פמיניסטית נלהבת, וב־1921 הוא השלים דוקטורט בפסיכולוגיה עם מחקר שהראה את הקשר בין שינויים בלחץ דם לאמירת אמת. אולם בג'ובים שלו באקדמיה הוא חקר, בעזרת הולוויי, את מה שעניין אותו באמת: הקשר בין רגשותיהן של נשים לעוררות המינית שלהן.

 

ואז הוא התאהב בסטודנטית שלו, אוליב ביירן. ביירן הגיעה עם יופי, חוכמה וייחוס רלבנטי מאוד לתקופה ולאידיאולוגיה של מרסטון: היא היתה בתה של אתל ביירן, אחותה של מרגרט סנגר ושותפתה לייסוד הארגון לתכנון המשפחה. האחיות טענו בעד אהבה חופשית ונגד הריונות לא רצויים, וראו בכך את המרד הכי משמעותי של נשים.

 

וונדר־וומן קשורה בשלשלאות. מרסטון התרשם מאוד מהסופרג'יסטיות בבריטניה, שקשרו את עצמן למעון ראש הממשלה הבריטי וונדר־וומן קשורה בשלשלאות. מרסטון התרשם מאוד מהסופרג'יסטיות בבריטניה, שקשרו את עצמן למעון ראש הממשלה הבריטי צילום: באדיבות CBR COMIC

 

ביירן לקחה את מרסטון למסיבה באחווה שלה, שבה סטודנטיות שנה א' התחפשו לתינוקות והובלו מכוסות עיניים וכפופות זרועות דרך מסדרון ארוך וחשוך לחדר שבו סטודנטיות ותיקות אילצו אותן לבצע משימות שונות והיכו אותן. ביירן ומרסטון היו שם לצורך מחקר, וברישומיו מאותו ערב ציין ש"כמעט כל הבנות הבוגרות דיווחו על עונג מהשבי במהלך המסיבה". החוויה עזרה לו לנסח את המושג "רגשות שבי", שיצוץ כאשר כמעט בכל גיליון קומיקס וונדר־וומן תיקשר או תקשור אחרים, בקריצה לחיבתו לקשירות וכמטאפורה לדברים שנשים ישיגו כשישחררו את עצמן מכבלי הגברים.

 

ב־1926, אחרי תקופה שבה מרסטון, אשתו, פילגשו ואשה נוספת השתתפו במפגשים מיניים קבוצתיים למטרות מחקר, ביירן עברה לגור עם המרסטונים. הא לכם טעימה מהניגודים בדמותו של מרסטון: הפמיניסט שנאבק למען שוויון לנשים הבהיר לאשתו שאם לא תקבל לביתם את פילגשו יעזוב אותה. את אורח חייהם הם הצדיקו באיזו אג'נדה - משהו על שוויון הזכויות הארוטיות של נשים לאחר שמוסד הנישואים הכחיד את העונג המיני שלהן. מצד שני, עבור הולוויי הסידור הזה פתר את הדילמה הגדולה ביותר של נשים, גם שלנו: היא יכלה לעבוד ולפתח קריירה בשעה שאם אחרת נשארה בבית לגדל את ארבעת ילדיהם המשותפים - שניים מכל אשה.

 

מסע הבחירות של דיאנה פרינס

 

הפמיניזם הלא־עקבי של מרסטון בא לידי ביטוי גם כשנמנע לתת לנשותיו קרדיט על עבודות אקדמיות שהן היו שותפותיו ליצירתן. אבל עם קרדיט או בלעדיו, מרסטון לא החזיק מעמד בשום תפקיד אוניברסיטאי בגלל מחקריו השנויים במחלוקת - למשל המצאת "מד האהבה", שהסיק שברונטיות מתגרות יותר מבלונדיניות. את רוב שנות השלושים הוא העביר כמובטל, והמשפחה התפרנסה בעיקר מעבודתה של הולוויי בחברת ביטוח.

 

 צילום: באדיבות CBR COMIC , אימג'בנק, Gettyimages

 

ב־1940 ביירן כתבה במגזין להורים בשם בדוי. הורים אז חששו שסופרמן הוא פשיסט ושחוברות קומיקס מסוכנות לילדים, וביירן כתבה על כך וראיינה את מרסטון כמומחה. הוא השיב שקומיקס הוא חומר קריאה טוב לילדים, ושהשאיפות של סופרמן הן בטוחות ויציבות. הראיון התגלגל לידיו של מקס גיינס, המו"ל של סופרמן, והוא שכר את מרסטון כדי להתמודד עם ההורים המודאגים. "כשאנשים קראו בחוברות הקומיקס שסופרמן הוא בן הגזע הטוב והחזק ושצריך לקבל ממנו השראה, זה עורר מחלוקת על רקע מה שהתחולל אז בגרמניה", אומרת לפור. "מרסטון אמר לגיינס: 'מה שאתה צריך זה גיבורת־על אוהבת ואיכותית, שתיאבק בדיכוי ושנאה ותעריך את האמת. היא תהיה נוגדן נגד הפחד מפשיזם בקומיקס'".

 

וונדר־וומן עשתה את הופעת הבכורה שלה בדצמבר 1941, בחוברת "All-Star Comics" השמינית. הסיפור היה אקטואלי והתרחש באמריקה של שנות הארבעים, אבל קיבל את השראתו מהאמזונות ביוון העתיקה, שחיו בעולם הרמוני של נשים בלבד, והיו מקור ההשראה גם של הפמיניסטיות והסופרג'יסטיות. בקומיקס הראשון היפולייט, מלכת האמזונות, מסבירה לבתה דיאנה ש"בימי יוון העתיקה, לפני מאות שנים, אנחנו האמזונות היינו האומה הראשונה במעלה". הכל מושלם באמזוניה, עד שיום אחד קפטן סטיב טרבר, קצין אמריקאי, מתרסק על האי עם מטוסו. הנסיכה דיאנה מתנדבת להטיס אותו ל"אמריקה, המבצר האחרון של דמוקרטיה ושוויון זכויות לנשים". דמות הכיסוי שלה היתה דיאנה פרינס, מזכירה שעבדה עבור המודיעין של צבא ארצות הברית. "הבגדים שלה נראו כמו קפטן אמריקה לנשים", אומרת לפור. "היה בה הרבה מאתל ביירן, והיא היתה דומה מאוד לבתה אוליב. הצמידים העבים שהיא ענדה היו דומים לאלה של אוליב, והסיפורים בקומיקס עסקו במאבק של אותה תקופה על זכויות נשים בעבודה ושביתות". מי ששכח את הרפרור ההיסטורי לאמזונות קיבל תזכורת בכל פעם שוונדר־וומן קראה "הרה הגדולה!", כשמה של אשתו של מלך האלים זאוס.

 

למזלה של וונדר־וומן ולאושרו של מרסטון, המציאות וחוברות הקומיקס התלכדו ויצרו אפקט גדול. בדיוק כשהוא יצר את גיבורת־העל שלו, הגברים האמריקאים יצאו למלחמה והמדינה קראה לנשים להחליף אותם במפעלים. במקביל נפתחו 150 אלף תפקידים לנשים בצבא, כדי לשחרר גברים לתפקידי לחימה. "גיינס היה מרוצה מכך שוונדר־וומן והנשים האמריקאיות יהיו חזקות, יעבדו ויעזרו לאמריקה להילחם. זה מה שכולם צריכים לעשות", אומרת לפור.

 

לוונדר־וומן היה מזל שאלה היו הנסיבות. עשור קודם היא לא היתה יכולה להצליח.

"לא, וגם לא עשור אחר כך, בשנות החמישים, אז היא היתה מאוד משעממת. אני חושבת שוונדר־וומן היא מראה של התקופה, אבל גם קצת מנוע".

 

כעבור שנתיים וונדר־וומן והטקסטים הפמיניסטיים שלה היו עובדה מוגמרת. ב־1943, למשל, מרסטון כתב סיפור שבו אל המלחמה כועס נוכח ההשתתפות הנשית במאמץ המלחמתי, מפני שהדבר מעצים נשים ו"אם נשים יזכו בכוח במלחמה הן יימלטו לחלוטין מהדומיננטיות הגברית!". הוא מגייס לעזרתו את ד"ר פסיכו, אולם וונדר־וומן פורצת למעבדה של הדוקטור ומשחררת את אשתו, שהוחזקה קשורה (אלא מה) למיטה. "מה נערה חלשה יכולה לעשות?", שואלת הרעיה המשוחררת בבכי. "התחזקי!", דוחקת בה גיבורת־העל. "עבדי לפרנסתך, הצטרפי לחיל הנשים והילחמי עבור המדינה שלך!". בפרקים הבאים וונדר־וומן תתמודד על נשיאות ארצות הברית.

 

מרסטון נתן לה שורות מאוד פמיניסטיות גם במונחים של היום.

"נכון, היא רצה לנשיאות ארצות הברית, מארגנת את הנשים שעובדות איתה לשבות למען שכר שווה, אומרת לנשים שהן צריכות לצאת לעבוד ולהימלט מהבעלים הדומיננטיים שלהן. דברים מאוד דרמטיים. זה היה רגע מעניין בארצות הברית, שבו דיברו על שכר שווה וייצוג פוליטי. בשנות השלושים אמרו שאנחנו צריכים נשיאה וחשבו שזה יקרה עד שנות הארבעים. זה לא קרה אז ומאז, ובאמת יש לנו ייצוג מאוד עלוב".

 

גם הייצוג של וונדר־וומן נחלש. באביב 1942, פחות משנה לאחר שהופיעה לראשונה, גיינס צירף לספר הקומיקס שאלון לקוראים ובו שאל "האם מותר לוונדר־וומן להיות חברה בליגת הצדק אף שהיא אשה?". 87% מהבנים ויותר מ־98% מהבנות השיבו שכן. וונדר־וומן הצטרפה לליגת הצדק כאשה היחידה. זו היתה חוברת קומיקס נפרדת שמחברה, גרנדר פוקס, הפך את וונדר־וומן למזכירת הליגה. "פוקס לא ידע מה לעשות איתה, אז הוא עשה ממנה מזכירה: היא לא יצאה לשום משימה ולא נאבקה ברעים, מקסימום נלחמה במכונת הכתיבה", אומרת לפור. ובאמת, כשכל גיבורי־העל יצאו למלחמה וונדר־וומן נשארה מאחור להשיב לדואר וקראה אחריהם, "בהצלחה בנים, הלוואי שהייתי יכולה להצטרף אליכם!". מרסטון רתח, והמשיך לספק טקסטים פמיניסטיים בטריטוריה שלו.

 

מרסטון מת ב־1947, והכותב שהחליף אותו, רוברט קניגר, שלח את וונדר־וומן בעקבות מאות אלפי נשים אמריקאיות עובדות, שבסוף המלחמה נדרשו לעזוב את מקומות עבודתן ולהחזיר אותם לגברים ששבו משדה הקרב. אמרו להן שכעובדות הן מאיימות על יציבות המדינה, אז קניגר הפך את וונדר־וומן לבייביסיטר, דוגמנית, כוכבת קולנוע, ובעלת טור ייעוץ בעיתון לשבורי הלבבות.

 

כשהפמיניזם נבלם וונדר־וומן קפאה

 

מעמדה של וונדר־וומן הידרדר, כשבעולם האמיתי נעצרה ההתקדמות בהשגת שוויון לנשים. "סופרמן חייב את הצלחתו למדע הבדיוני, באטמן לסיפורי הבלשים הקשוחים, והחוב של וונדר־וומן הוא לפמיניזם", כתבה לאחרונה לפור ב"ניו יורקר". "וונדר־וומן היא החוליה החסרה בשרשרת אירועים שהחלה עם הקמפיינים למען זכות ההצבעה לנשים והסתיימה עם המקום הבעייתי של הפמיניזם מאה שנים מאוחר יותר".

 

וזו הסיבה, היא טוענת, שבאטמן וסופרמן המשיכו לחיות וכיכבו בסרטים משלהם באורך מלא, בעוד וונדר־וומן (בגילומה של גל גדות) עושה צעדים מהוססים כסייד־קיק בסרט החדש "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" בבימויו של זאק סניידר. "הקושי האמיתי ביצירת סרט על וונדר־וומן קשור בפוליטיקה - לא בדמות עצמה, בחוברות קומיקס או בגיבורי־על", סבורה לפור. "קשה לעשות סרט על וונדר־וומן כי המאבק על זכויות נשים הסתיים בצורה כל כך גרועה".

 

אז הכישלון של וונדר־וומן מייצג את הכישלון של נשים להשיג שוויון?

"בשנות השבעים נשים רבות חשבו שוונדר־וומן היא מודל רע לבנות כי היא העבירה מסר שאת צריכה להיות גיבורת־על כדי להצליח. הפמיניסטיות אמרו 'אנחנו צריכות נשים רגילות שנאבקות יחד, לא נשים חזקות יותר מכל אחד אחר'. והדיון הזה עדיין מתקיים היום".

 

לפור סקרנית מאוד לראות איזה תפקיד יהיה לוונדר־וומן בסרט החדש. "אני מקווה שלגדות יהיה תפקיד גדול יותר מהתפקידים שנתנו לוונדר־וומן בליגת הצדק", היא אומרת. "אני יודעת שהם התלבטו זמן רב לגבי הדמות ואיך לבסס עליה סרט. אולי עכשיו, כשהם יודעים עליה יותר בזכות הספר, יהיו להם יותר אפשרויות".

 

או שהם ישקלו לעשות סרט על איך האנשים שיצרו אותה.

"הם עשויים", היא משיבה וצוחקת.

 

דרך אגב, אני מניחה שאתם רוצים לדעת: אליזבת הולוויי ואוליב ביירן חיו יחד עד סוף חייהן.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x