"היום כל אחד אומר 'זין', זה כבר מיינסטרים"

ב־1970 יצא אחד האלבומים המהפכניים בתולדות הרוק הישראלי, כזה שהמונח "הקדים את זמנו" קטן עליו. "חנטריש שלוש ורבע" של דני בן ישראל הוא אלבום רוק פסיכדלי רועש בעברית, עם טקסטים שעוסקים במין, סמים והזיות. מאחר שעד אז נודע בן ישראל בעיקר כיוצא להקת פיקוד צפון (שהיה אחראי ללהיטים "נר בחלונך" ו"כוכב הצפון") ושחקן במחזות זמר ("המלך ואני" ו"צלילי המוזיקה") - ההפתעה היתה כפולה. האלבום כשל מסחרית, ובן ישראל המאוכזב עזב את הארץ לניו יורק.

רק בתחילת שנות האלפיים, אז הודפס על גבי דיסקים ותקליטים, זכה האלבום להצלחה מאוחרת. התקליטים עדיין נחשבים לפריט אספנות נחשק, וגם ההוצאות המחודשות נמכרות כיום במאות שקלים (ההדפסה המקורית שווה כמה אלפים).

היום בערב, באיחור אופנתי של 44 שנה, יחזור בן ישראל, כיום בן 70, וינגן לראשונה את כל שירי האלבום ההוא לראשונה מאז צאתו (22:00, 25 שקל, בר גיורא, בר גיורא 4 תל אביב, 03-6204880). "אף פעם לא הופעתי עם שירים מהתקליט", הוא אומר בהתלהבות, "פסיכדליה זה משהו שקורה באולפן, או משהו שקורה - ותסלח לי על הביטוי - כשכולם מסטולים. זו מוזיקה של פסיכונאטים וקשה לשחזר אותה, אבל מצאתי איזו דרך שאני מקווה שתעבוד. פשוט הגיע הזמן ויש לזה קהל".

"גם אני הייתי ילד טוב"

עשרות שנים אחרי שנכתבו, השירים של בן ישראל עדיין רלבנטיים. "מלחמתו הסכיזופרנית של איציק פחנוציק", למשל, שבו מסופר כיצד השליט והצבא יורדים לחייו של האזרח הסורר, מזכיר את אווירת הלינצ'ים השוררת בפייסבוק. "בואנ'ה, אני זמר טוב, אני אמן טוב, זה כל העניין", הוא צוחק. "מצד שני, אז הייתי אחר מהיום, הייתי אנרכיסט. היום הייתי שר הכי יורמי, הכי אנטיתזה. היום כל אחד אומר 'זין, כוס, לעשות ביד', זה כבר מיינסטרים. אתה לא יכול לעשות את זה יותר, אתה צריך ללכת נגד.

דני בן ישראל צילום: אוראל כהן

"יש את הזמרת ההיא, מיילי סיירוס, היא מסכנה כל כך. אני מבין מה עובר עליה. גם אני הייתי ילד טוב, שרתי 'כוכב הצפון' ושיחקתי במחזות זמר את היורם. אחר כך אתה רוצה להראות שאתה לא כזה, אתה רוצה להיפטר מהתדמית שלך. אם אתה אינטליגנט, בסופו של דבר אתה תופס את עצמך. אם לא - אתה הולך על זה בהתאבדות מוחלטת, וזה נורא".

"מה זה מוזיקה בכלל?"

אנחנו מתחילים לדבר על "בנדום קול המסיבות", אחד הקטעים המבריקים באלבום, שבו הוא מקונן במונולוג ארוך ותוקפני על הריקנות והבדידות שבשעות המאוחרות של הלילה. הוא טוען שכיום השיר הזה מביך אותו: "אני אדם אלגנטי בסך הכל, אני אדם תרבותי. אני בוגר אוניברסיטה, אני כותב ספרים, ערכתי עיתון. פתאום כשעושים לי קונפרונטציה עם הדבר הזה, אני לא יודע לאן לשקוע".

אבל זה טקסט מדהים.

"הוא אמיתי! הרי מה זה מוזיקה בכלל? כשאתה מצליח להגיע למשהו אוניברסלי שהוא בנימי נשמתו של כל אדם. אתה מבין? הרי כל אחד מכיר את הסיטואציה. אתה קולע ופשוט אומר את זה בצורה בוטה, לא מתחסדת".

יצא לך לכתוב טקסטים נוספים בסגנון?

"כתבתי דברים דומים אבל יותר באלגנטיות. השתכללתי עם השנים".

אתה יכול לעדכן חלק מהמילים, אולי לעדן?

"אי אפשר. אחרי 44 שנה אתה לא יכול להתחיל לשנות. אתה רוצה - תכתוב משהו חדש. ליצירה יש חיים בפני עצמה. אין לך רשות לגעת בה".

דני בן ישראל בצעירותו