"אל תדאגי לי, אמא"

כשזאב סלמן בן ה־22 גויס ב־6 באוקטובר 1973 להילחם עם חטיבת הצנחנים בסיני, הוא היה כמעט שמח. בגלויה ששלח לאמו מזל, לשכונת קטמון בירושלים, כתב: "אל תדאגי לי, אמא, הכל ממש בסדר גמור אצלנו. אנחנו אריות, בעוד שבוע אני בבית". סלמן הקפיד לכתוב לאמו בכל יום כמעט. בשבוע הראשון למלחמה הוא הצליח לשמור על מורל גבוה, אך זה הלך ודעך ככל שהקרבות נמשכו. ב־14 באוקטובר כתב: "אף שהעניינים כאן הרבה יותר מסובכים ממה שחשבתי, אני בסדר גמור, מנסה לשמור על עצמי. בבקשה אל תדאגי לי אמא, אוהב אותך מאוד, זאב". פחות מ־24 שעות לאחר מכן הוא נהרג מפגיעה ישירה של פגז מצרי. בשעות הבוקר קיבלה אמו את הגלויה האחרונה ששלח, וכמה שעות לאחר מכן הגיעו אליה קצינת נפגעים ורופא צבאי מקצין העיר ירושלים כדי להודיע לה על מות בנה. מזל רצה להביא את הגלויה מהמטבח וניסתה לגרש את הקצינים מביתה: "יש לי גלויה מזאב, הוא כתב לי, הוא לא מת", היא מיררה בבכי, מסרבת להשלים עם לכתו של היקר לה מכל.

מקווה לצאת מהר

יותר מ־40 שנה לאחר המלחמה ההיא יצא סרטו של הבמאי יובל דלשד "דרישת שלום מהמלחמה", שמציג את סיפוריהם של 27 חיילים שהשתתפו בה כפי שהם משתקפים בגלויות ששלחו הביתה. חלקם חזרו הביתה, חלקם נפלו בשבי הסורי ושבו לאחר כמה חודשים ואחרים לא חזרו לעולם - מבין יותר מ־2,000 חיילי צה"ל שנפלו במלחמת יום הכיפורים.

בניגוד לזאב סלמן, נפתלי סידרר מקיבוץ משמר השרון שנא את המלחמה מהרגע הראשון. הגלויות ששלח להוריו מלאות בזעם ותסכול מהנעורים האבודים, "אני רק מקווה לצאת מכאן כמה שיותר מהר, כדי שאוכל להתחיל לחיות את החיים", הוא כותב בהזדמנות אחת. לאחר כמה ימים שלח גלויה נוספת: "לא ברור לי מדוע אנחנו נלחמים במלחמה המיותרת והנוראה הזאת, החיים כל כך יפים מכדי לבזבז אותם פה", כתב ימים ספורים לפני מותו. הגלויה הזאת לא הגיעה להוריו של נפתלי. בקצין העיר מיינו חיילות את הגלויות שהגיעו מהחזית והשוו אותן לרשימות הנופלים. על הגלויה של נפתלי נרשם בכתב ילדותי בצבע אדום: חלל. רק לפני שנתיים קיבלו הוריו של נפתלי את הגלויה מהבמאי דלשד, שבעבודת נמלים מאומצת הצליח למצוא בארכיונים מאות גלויות של חיילים שלא הגיעו למשפחותיהם.

"היו כידוע לא מעט פשלות במלחמת יום הכיפורים", אומר דלשד, "אבל העובדה שחלק מהגלויות האלה מעולם לא נמסרו למשפחות הנופלים פשוט מצמררת. היתה תחושה של שליחות בהחזרת הגלויות האלה, סוף סוף, למקום שהיו צריכות להיות בו. בכל המשפחות היתה התרגשות עצומה בקריאת הגלויות של יקיריהן אחרי כל כך הרבה שנים".

ככל שגדל מספר הנופלים, כך הן הפכו לקודרות ועצובות יותר. למרות המאמצים המרגשים לא להדאיג את היקירים בבית הלוחמים לא מצליחים להסתיר את תוגת הקרב ואת העצב העמוק על החברים שאיבדו. גם לאחר שהמלחמה מסתיימת והחיילים חוזרים הביתה, אין שמחה, אלא צלקות גוף ונפש מהאימה שחוו.

בשביל מה?

לקראת סוף הסרט, שבהפקת הרשות השנייה, שולב סרטון ובו חייל מילואים תשוש מביט מצד אחד של תעלת סואץ בחיילים מצרים בצד השני. "הפוליטיקאים והגנרלים משחקים איתנו טניס", זועם החייל, "אלפי אנשים מתו כאן בחודש האחרון. ובשביל מה? בשביל מה? מתי הם יבינו את זה כבר ויפסיקו את שפיכות הדמים הזאת?". ארבע שנים לאחר מכן המנהיגים הבינו - מאוחר מדי עבור אלפי משפחות שכולות משני צדי התעלה.