$
מוסף באזז מרץ 2013

בקיפול: אילן גריבי עושה אוריגמי מנירוסטה

לפני שלוש שנים אילן גריבי היה איש קבע שקיפל ניירות בישיבות משעממות. היום הוא האמן היחיד בעולם שבונה אוריגמי מתכתי. בחודש הבא היצירות שלו יגיעו ליריד האמנות מיארט במילאנו

יונת נחמני 09:0218.03.13
אילן גריבי מסיר בעדינות את עטיפת הניילון מעל משטח נירוסטה מבריק, בגודל מטר על מטר, על משטח מכונת חיתוך הלייזר. מיד תעבד המכונה את הוראות השרטוט שגריבי תכנן יום קודם ושלח הבוקר באימייל, ותחתוך בו חתכים צרים. כשמסתיים החיתוך גריבי מנקה את המשטח דמוי המראה בעדינות, שלא להותיר טביעות אצבע. אחר כך נלקחת הפלטה בזהירות לחדר אחר, אל שולחן מכוסה קרטון שנוקה קודם בזרם אוויר. גריבי שולף כפפות לטקס, מטלית מיקרופייבר ונוזל לניקוי חלונות, גוהר על הפלטה ומנקה שוב, בזהירות, לכלוך בלתי נראה. מבט קרוב ומדוקדק מגלה סימנים זעירים על המשטח; זה האויב שיש לגרשו במטלית ובנוזל ניקוי. אחר כך הוא ואבי, בעל המפעל לחיתוך הלייזר, מעמידים את הפלטה ומורידים את שאריות החיתוך בעדינות גם מצדיה. הכל נראה מושלם, אבל אז גריבי אומר בהשלמה: "טוב, העבודה הזאת לא תיסע למילאנו".

 

מה? למה?

"הפלטה שכבה פה כמה זמן אחרי שחתכנו ממנה חצי, ועכשיו יש בה שריטות. כל נגיעה, אפילו בקצה הציפורן, משאירה שריטה. אם נתפס שבב על המשטח, הוא ישרוט את כל המשטח".

 

אבל לא רואים כמעט כלום.

"תתקרבי ותראי", הוא מצביע, "זה לא פרפקט. אני מסכים שזה אולי נראה חולני, אבל זה צריך להיות מושלם. כשרואים עבודה בגלריה, וקונים אותה כמו שהיא, זה בסדר; אבל כשמזמינים עבודה בלי לראות אותה היא צריכה להיות נטולת פגמים. כבר יצא שהזמינו כמה עבודות מגרמניה ועשיתי כפול מהכמות הדרושה כדי שהם יקבלו את הדבר הכי מושלם".

 

 

 

אילן גריבי מקפל נירוסטת מראה במפעל לחיתוך בלייזר. "כשאני מספר לחברים מהצבא מה אני עושה, תוך שלוש דקות העיניים שלהם מזדגגות והם במקום אחר"  

  • מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי, צילום: עמית שעל
    מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי
    |
    צילום: עמית שעל
  • מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי, צילום: עמית שעל
    מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי
    |
    צילום: עמית שעל
  • מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי, צילום: עמית שעל
    מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי
    |
    צילום: עמית שעל
  • מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי, צילום: עמית שעל
    מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי
    |
    צילום: עמית שעל
  • מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי, צילום: עמית שעל
    מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי
    |
    צילום: עמית שעל
  • מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי, צילום: עמית שעל
    מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי
    |
    צילום: עמית שעל
  • מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי, צילום: עמית שעל
    מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי
    |
    צילום: עמית שעל
  • מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי אוריגמי מ מתכת
    מוסף באזז 18.3.13 קיפולי מתכת אילן גריבי אוריגמי מ מתכת
  • מנורה מנייר
    מנורה מנייר
  • גוף תאורה מנייר
    גוף תאורה מנייר
  • אגרטלי בטון "פלמס"
    אגרטלי בטון "פלמס"
  • עבודת טסלשיין מנייר, צליום: נתן סבן
    עבודת טסלשיין מנייר
    |
    צליום: נתן סבן
  • אוריגמי מנייר
    אוריגמי מנייר

 

השלב הבא, אחרי הניקיון היסודי, הוא קיפול המשטח הקשיח, שמייצר לא מעט התנגדות, לפי חיתוכי הלייזר. גריבי נע במעגל סביב הפלטה ומקפל בידיים מנוסות: בתחילה מעט, בזווית רחבה, ובהמשך בזוויות צרות יותר, עד קצה היכולת של החומר. טכניקת הקיפול לקוחה מעולם האוריגמי; החומר, נירוסטת מראה, פורץ גבולות. "אני היחיד בעולם שעושה את זה, ולוגית זה אומר שאני הכי טוב בזה", הוא אומר בחיוך. את הגוף הגרדיאנטי שהולך ומקבל צורה על השולחן, הוא מסביר, קיפל מאות פעמים בנייר. המפגש עם המתכת יוצר אצלו בלבול אבל גם התרגשות. "אני נכנס לבלקאאוט של מה לעשות בכלל, רק בגלל החומר. כל ניסוי במתכת הזאת עולה לי הרבה כסף, פי חמישה מהמקסימום שאני אוציא על נייר. אבל בכל פעם אני לומד משהו חדש".

 

שלושים שניות, קיפלת

הניסוי והטעייה עד לתוצאה מושלמת הם חלק מהאופי של גריבי, והם גם חלק בלתי נפרד מהעניין שלשמו התכנסנו במכון הלייזר, בפאתי מושב עמינדב בהרי ירושלים. לכאן מגיע גריבי לשלב המכריע בניסויים שלו לקראת תערוכה שיציג בחודש הבא ביריד מיארט במילאנו, יריד אמנות עכשווית שמקדים במעט את שבוע העיצוב.

 

מילאנו לא זרה לגריבי, אמן אוריגמי ומהשמות העולים בשדה העיצוב המקומי. הוא כבר ביקר שם ב־2011, עם "מולקולות", סדרת גופי תאורה מרשימים שיצר בשיתוף אופיר צוקר למותג היוקרה אקווה קריאיישן (ונמכרים במחיר שנע בין 8,000 ל־12 אלף שקל). כעת הוא יציג שם שוב, הפעם בביתן של בית העיצוב טאלנטס דיזיין, שיוקדש כולו לעבודות המטאל־אוריגמי שלו. זהו השלב החדש בקריירה שלו כיוצר, שהחלה רק לפני שלוש שנים, כשהשתחרר מצה"ל בדרגת סגן־אלוף.

 

המפגש של גריבי עם אמנות האוריגמי התחיל בכיתה ו', כשחבר לכיתה קיפל ציפור עם כנפיים זזות. גריבי, ילד צנום וקטן מחדרה, נדלק מיד. "ההתעסקות עם הנייר, שהיה החומר שהכי אהבתי, נתנה לי תחושה של כוח, של 'לא משנה כמה קטן אני, אני יכול לעשות משהו'. קניתי ספר אוריגמי, ומיד כשהסתכלתי על ההוראות, הן היו לי ברורות. לא קראתי לזה אז תפיסה חזותית, אבל ראיתי ומיד הבנתי מה צריך לעשות. זה בא לי טבעי, ולקח לי זמן להבין שלאנשים אחרים ההוראות האלה יכולות להיראות מסובכות".

 

החיבה לאוריגמי נמשכה, על אש קטנה, לאורך השנים. בינתיים גריבי התגייס לטיס, פרש לקראת סוף הקורס, הגיע ליחידת הפענוח במודיעין ופיתח קריירה צבאית של 23 שנים, שהסתיימה בכיסא מפקד היחידה.

 

בשגרה הצבאית הלוחצת, לקפל ניירות היה בגדר שעשוע לשלושת ילדיו ומקור להעברת זמן מתחת לשולחן בזמן ישיבות צבאיות. "הייתי משתתף בדיונים, למשל לקליטת מערכת כלשהי. היו מגיעים 20 איש לדיון, וכל ענף וכל מפקד יחידה היה מתייחס למערכת. זה שעתיים של דיבורים, שמתוכן אני דיברתי ארבע דקות, וכל יתר הזמן הקשבתי. מה עושים בשעה ו־56 דקות שנשארו? רוב האנשים היו מקשקשים על נייר או קוראים מיילים בנייד. אני הייתי מקפל דגמים מתחת לשולחן".

לטכניקת הקיפול שהוא מתמחה בה היום, שנקראת טסליישן (Tessellation), הגיע רק לפני שש שנים, בעקבות תערוכה במוזיאון טיקוטין בחיפה. טסליישן היא צורת קיפול מחזורית של דף יחיד, שיוצרת תבניות סימטריות. גריבי זיכה אותה בכינוי העברי "מחזוריגמי" - שילוב של מחזוריות ואוריגמי.

 

"כשראיתי את התערוכה זה נראה לי לא הגיוני, לא פיזיקלי, ולא הצלחתי לקלוט איך זה נעשה". הפתרון הגיע מכיוון חברה בפורום האוריגמי הישראלי, שהיום הוא משמש חבר הנהלה שלו. "ראיתי דגם קטן כזה שמישהי עשתה וביקשתי ממנה שתלמד אותי. פתאום זה נראה לוגי ומעשי והייתי מאושר. אבל כשהגעתי הביתה ניסיתי שוב לקפל את הדגם, ולא הצלחתי. התקשרתי לאותה אשה וסיפרתי לה שלא הצלחתי ויצא לי משהו אחר. התשובה שלה היתה 'מעולה, המצאת דגם חדש'. זה היה לא ייאמן מבחינתי". גריבי זנח את האוריגמי הקלאסי, הפיגורטיבי, שמתמקד בחיקוי צורות מהטבע, והתחיל להתמחות ביצירת דגמי מחזוריגמי מורכבים. "התחלתי לתכנן דגמים ולקפל אותם ולשים בפליקר ובפייסבוק ולעקוב אחרי מספר התגובות שהיו לכל תמונה שהעליתי. כל היום בדקתי כמה תגובות יש לי על כל דגם. אני אחד האנשים הכי שקולים ולוגיים שיש, ואם היית אומרת שמה שהכי יעניין אותי זה כמה לייקים יש לי בפייסבוק הייתי צוחק. הפכתי להיות אובססיבי".

 

תיארת לעצמך בישיבות האלה שיבוא יום וזה יהיה העיסוק המרכזי שלך?

"אם היו אומרים לי אז, לפני שהשתחררתי, איפה אני אהיה ומה אני אעשה היום, לא הייתי מבין את המשמעות של זה, ולמה בכלל חושבים שזה רלבנטי לי. לא ידעתי אפילו שמילאנו היא בירת העיצוב העולמית. יש לי תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים ותואר שני במשפטים. לא קראתי מעולם ספר על תולדות האמנות. לא הכרתי גלריות או מעצבים, חוץ מפיליפ סטארק".

 

מה אמרו החבר'ה בצבא כשראו את הקיפולים?

"הם חשבו שאני מאוד מוזר. גם היום, כשאני פוגש מישהו שהכיר אותי בצבא, אני לא מתחיל לספר מה אני עושה כי הגעתי למסקנה שהוא לא יבין. אין להם מושג על מה אני מדבר. אחרי שלוש דקות העיניים שלהם כבר מזדגגות והם במקום אחר".

 

יש קשר בין עולם העיצוב לצבא?

"זה עולם אחר. הצבא הוא מערכת שבה מהדקה הראשונה אתה נמדד לפי הדרגה על הכתף שלך. אין לך זמן לעסוק בהגדרות עצמיות, שזה משהו שמעסיק אותי היום. פתאום אני מבין שפגישה זה לא רק 'אקשן אייטמס', אלא מפגש חברתי. פתאום אני צריך להיות נחמד, להתעניין במי שאני נפגש איתו. זה משהו שלא הכרתי בעולם הצבאי. שם הכל ישיר מדי; אם אני אתנהג עכשיו כמו בצבא, לא ירצו לעבוד איתי יותר.

 

"מצד שני שרדתי את הצבא בגלל המשמעת העצמית וכוח ההתמדה, ואלה שני דברים הכרחיים במה שאני עושה היום. לקפל דגם של 40 שורות זה סבל. זה 70% דיכאון, תהליך משעמם וסיזיפי. בשורה הראשונה יש התלהבות, אבל בשורה השנייה מתחיל הדיכאון ונמשך עד שורה לפני האחרונה, ורק בשורה האחרונה רואים את האור".

 

האמן והמנטור

עושה רושם שגריבי לא לגמרי קולט את כברת הדרך הארוכה שעשה בשלוש השנים האחרונות - מאיש קבע לכוכב עולה בתחום העיצוב, שמציג בפעם השנייה בתערוכה בינלאומית חשובה. "אני בכלל נמצא בתחושה שלא עשיתי הרבה בשלוש השנים האחרונות", הוא אומר, ומוסיף באותה נשימה שבשבוע שעבר הספיק לשחרר לעולם אפליקציית אנדרואיד עם אחיו הקטן גילי, שילוב בין סודוקו למשחק צוללות.

 

הרבה, אם כך, הוא מושג יחסי מאוד עבורו. בזמן שהוא לא מקפל במטבח הבית שלו בבנימינה, הוא מספיק ללמד קבוצות של מחוננים בטכנו־דע בגבעת אולגה, מעביר קורס במכון הטכנולוגי בחולון, מלמד קבוצות קטנות בביתו, משתתף בישיבות הוועד המארגן של כנס משחקי החשיבה במכון ויצמן ובפורום האוריגמי הישראלי, כותב טורים קבועים במגזיני אוריגמי אמריקאיים ובריטיים, וממשיך להגות דגמים חדשים, שיתווספו ליותר מ־170 הדגמים שכבר רשומים על שמו.

 

גריבי מודה שההסבה מקריירה של איש צבא לקריירה של יצירה נראית יוצאת דופן, אבל בשבילו מדובר במהלך טבעי. כיאה לאיש צבא, הוא הציב לעצמו מטרות, ועמד בהן בנחישות. כשהשתחרר מהצבא החליט לקחת שנת חופש שאותה יקדיש לאוריגמי. "המטרה היתה לנסות לחיות מאוריגמי, ובכל בוקר קמתי עם השאלה 'איך לעשות מזה כסף'. לאט לאט כמות המקורות לעשיית כסף מאוריגמי גדלה, ושנת החופש התארכה".

 

על הדרך היו כמה מפגשים אסטרטגיים שגרמו לו לעדכן את התפיסות ואת החזון היצירתי שלו. המשמעותי שבהם היה המפגש עם גל גאון, הבעלים של טאלנטס דיזיין, סוג של מנטור שאחראי להתפתחות הקריירה העיצובית שלו מאז שנפגשו.

"לפני שפגשתי את גל הצגתי תערוכה בלובי של האולם באור עקיבא. עולם המושגים שלי היה מורכב מראש אמ"ן וממרכז האוריגמי. ואז נכנס לי ג'וק שאני חייב להציג בתל אביב. הבת של אחי הקטן הולכת לגן עם הבת של גל. אחי שמע שלגל יש גלריה, והחליט שכדאי לי לפגוש אותו. אם הוא היה מבין משהו בעולם הזה, הוא לא היה שולח אותי עם אוריגמי לגלריה של עיצוב".

 

אבל גאון זיהה שיש כאן משהו מעניין. הוא התלהב מאחד מדגמי הטסליישן שגריבי אחז, בצורת גליל. "זה היה באוגוסט 2010. הוא אמר לי, 'תעשה לי עד אוקטובר ארבע מנורות, ואני אציג אותן בפתיחה החגיגית של הגלריה'. בשלב הזה לא הבנתי כלום; הלכתי לאיקאה והתקשרתי אליו משם, לבדוק אם לקחת בסיס מנורה עגול או מרובע, כסוף או מעץ - ועשיתי מה שהוא אמר. כעבור חודשיים הוא הציג את המנורות בפתיחת הגלריה".

 

משם העניינים התפתחו במהירות. אלבי צרפתי, בן זוגה של המעצבת המצליחה איילה צרפתי, שמנהל איתה את חברת העיצוב אקווה קריאיישן, ראה את המנורות בערב החגיגי והתעניין. כעבור שבוע הוא הציע לגריבי לעצב עם אופיר צוקר, מעצב צעיר בוגר שנקר, קו של מנורות שיוצג כעבור חצי שנה במילאנו. במירוץ נגד הזמן קיפל גריבי דגמים במשך שש־שבע שעות ביום, עד שקיבל דלקת ביד. בסופו של דבר האהילים הגיעו בזמן למילאנו, וזכו שם להצלחה מרשימה.

 

להתקפל בעולם האמנות

מאז ממשיך גאון לנווט את הקריירה של גריבי בבטחה הרחק מעולם האוריגמי המצומצם לעבר עולם העיצוב והאמנות. מעבר ליכולות קידום האמנים המרשימות שלו - שכוללות תמחור מדויק, חשיפה חכמה לתקשורת ומיצוב העבודות והיוצר בצמתים הנכונים - גאון מתווה את ההתפתחות היצירתית של גריבי ואת ההבשלה העיצובית שלו: הוא, למשל, זה שיזם את שילוב תבניות האוריגמי בחומרים אחרים, מוצקים ויוקרתיים יותר מנייר. בהנחייתו, גריבי המשיך לשתף פעולה עם אופיר צוקר ויצר איתו סדרת אגרטלי בטון בשם "פלמס", שכיכבו במגזינים לעיצוב ברחבי העולם, ובהם "אל־דקור". האגרטלים מיוצרים ידנית, אחד אחד, ונמכרים ב־2,500–4,000 שקל.

 

"גל מחבר אותי למציאות העיצובית", אומר גריבי, "הוא מכוון את הדרך וגם סולל אותה לפעמים. אחת המשימות שהוא הטיל עליי היתה למצוא חומר קשיח שיכול לקבל קיפולים. זה התחיל מסע ארוך שעבר דרך בד, קרמיקה נוזלית וחומרים נוספים, והסתיים במטאל־אוריגמי. החוש האסתטי שלי, אף שלא סביר שהוא לא קיים, הוא מאוד צר. חסרים לי יסודות. גל מפקס, ממקד ומאפס אותי. הוא מסדר אותי לתוך תבניות העיצוב הנכונות, לחומרים ולפרופורציות הנכונות".

 

לא קשה להשתלב בעולם הזה בלי ידע?

"יש לי באפר שקוראים לו גל. אני לא מרגיש נטע זר בעולם הזה, אני זורם עם כל מי שבאינטראקציה, ואני סופג כמה שאני יכול מכל מי שאני עובד איתו. פעם חשבתי לעשות הכל לבד; הוצאתי את כספי הפרישה שלי על שבעה קורסי צילום כדי לדעת איך לצלם את העבודות שלי, וניסיתי לבנות עם חבר אתר אינטרנט לעצמי. ראיתי שזה לא עובד ועשיתי שיפט: אני באוריגמי, ואני נשען על אחרים שמעולים בתחומים שלהם".

 

הדרך של השניים, היוצר והמדריך, מובילה כעת למילאנו, עם הסדרה המרשימה של יצירות הקיפולים עשויות הנירוסטה, שגריבי וגאון מדברים עליהן בעיניים נוצצות. העבודות האלה נמכרות כבר כיום בסכומים שנעים בין 9,500 ל־24 אלף שקל, והצלחה במילאנו עשויה להזניק את מחירן מעלה.

 

"אני לא קולט את מה שאנחנו עומדים לעשות במילאנו", מודה גריבי, "קשה לי לכייל את המקלטים לעוצמות הרלבנטיות. זה אירוע דרמטי - רק אני, כל הביצים בסל שלי - ואני משקשק. יש פה השקעה די מכובדת, יש הימור. אבל אני סומך על גל כי הוא נווט מעולה. הוא קורא את המפה ואומר שזה נכון".

 

מה עומד מאחורי הבחירה להציג ביריד אמנות עכשווי ולא עיצוב?

"זאת אמירה חזקה. אנחנו לא עושים מראות, אנחנו עושים 'ארט־פיסז'. עבודות המתכת הן לחלוטין לא פריט עיצובי. במילאנו אנחנו באים בכל הכוח לרגש ולא למלא פונקציה, בכל הכוח על אמנות".

 

ואחרי מילאנו, מה היעד הבא?

"אני עובד על ליין תכשיטים עם ארבעה מעצבי תכשיטים, מתנסה בחומרים, והכל דרך העיניים הביקורתיות של גל. השאיפה היא לעבוד עם מתכת וזהב. אני אגיע לזה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x