$
באזז ספטמבר 2011

החום הוא 53 מעלות. הוא כבר עבר 57 ק"מ ונשארו לו עוד 160. בעלייה

הצורך הנואש של רצי אולטרה־מרתון באתגרים חדשים דוחף אותם למירוצים שנמשכים יממות שלמות, בתנאים שמביאים את הגוף אל סף קריסה. רק שם הראש שלהם מוצא את השקט. עכשיו הם עושים את זה גם בישראל

אריאל רובינסקי 10:1220.09.11

השמש רק התחילה להציץ מעל הגבעות הירוקות המקיפות את רמות מנשה, אבל 40 הרצים, שהחלו להופיע על דרך הכורכר החוצה את הכביש לג'וערה, כבר הספיקו לרוץ כ־20 ק"מ. בהמשך יעלו על דרך רומית, ואחרי 10 ק"מ נוספים יגיעו לקיבוץ הזורע, ושם יחליטו שדי - בינתיים, זאת הרי רק ריצת אימון, ולא המירוץ האמיתי.

 

המירוץ האמיתי הוא "סובב עמק", אולטרה־מרתון של 92 ק"מ שיוזנק בליל 11 בנובמבר, בדיוק בחצות (לכן גם רוב ריצת האימון נערכה בחושך, לאור פנסים אישיים). זאת השנה השנייה שהמירוץ הזה מתקיים, ומספר הנרשמים אליו כבר הוכפל - מה שאומר משהו על התאוצה שתופס טרנד האולטרה־מרתון.

מרתון צרפת מרתון צרפת צילום: איי אף פי

 

בחניה של הזורע בולטת סובארו גרנד ליאונה שבקושי אפשר לזהות את צבעה המקורי: היא מכוסה מדבקות המציינות מירוצים שהנהג השתתף בהם. מעל כולם בולטת מדבקה המכריזה: "יש כאלה שרצים 42.2 ק"מ. אני רצתי 212 ק"מ".

זה האוטו של קובי אורן, פסיכולוג קליני מטבעון, שלרוץ 92 ק"מ כבר קטן עליו, לכן בסובב עמק הוא יזנק 14 שעות לפני כולם וישלים שלושה סיבובי מסלול לבדו - מעין חימום אישי לפני שיצטרף ליתר הרצים וירוץ איתם שלושה סיבובים נוספים. היות שהקפה שלמה של המסלול היא כ־31 ק"מ, אורן ירוץ כ־186 ק"מ - עניין של 30 שעות ריצה, פלוס מינוס. "אני רוצה שהמירוץ הזה יגדל בעתיד ל־100 מייל (כ־165 ק"מ), המרחק של מירוצי האולטרה־מרתון המפורסמים בעולם", הוא מסביר, "אז אני נותן דוגמה אישית".

 

זו לא תהיה הפעם הראשונה שאורן (39) ירוץ מרחקים כאלה. לפני כחמש שנים, ואחרי שהשתתף במירוצי מרתון רבים, הוא שמע שהאולטרה־מרתוניסטית קרן גולדבלט, בעלת החנות "פרו־ספורט", מארגנת מירוץ אולטרה־מרתון בשם זה. המירוץ ההוא, שמתקיים בכל מרץ מאז 2007, היה של 52 ק"מ ללא תחנות; מאז המרחק והקושי רק גדלים, וכיום הוא עומד על 100 ק"מ.

 

מאז אורן השתתף ברוב מירוצי האולטרה שהתקיימו בארץ, כמו מירוץ "חוצה ארץ" (160 ק"מ). במאי השנה נערך אולטרה־מרתון "הר לעמק", שהציע לחובבי כאב עמוק מקצה אקסטרים של 212 ק"מ. ארבעה רצים השלימו את המירוץ ההוא, הארוך ביותר שנערך עד כה בארץ, ואחד מהם היה אורן. "זה היה תענוג צרוף", הוא מצהיר. "כל מי שהשתתף במירוץ ההוא יגיד לך את זה".

 

 

 

מה כל כך מהנה בלרוץ 30 שעות בשטח?

"כפסיכולוג אני מלווה אנשים במסעות פנימיים, וגם אולטרה־מרתון זה מסע כזה. ריצה כל כך ארוכה וקשה מחייבת אותך להתמודד עם הבלתי צפוי: פתאום חם מדי, כואב יותר משציפית, לא נערכת נכון מבחינת מים ואוכל, טעית בדרך ועוד. השאלה היא לאן זה לוקח אותך, למקום של התמודדות או למקום של ייאוש. זה מאוד דומה למה שקורה בחיים".

 

"מי שאומר שאין לזה מחיר מנותק"

 

באופן רשמי אולטרה־מרתון הוא כל מירוץ שהוא מעבר ל־42.2 ק"מ, המרחק של מירוצי המרתון הרגילים. כדי לגוון את המסלול ולהגביר את האתגר, מירוצי האולטרה מתקיימים בשטח (ולא בעיר, כמו רוב המרתונים), וחלק מהם גם חסרי תחנות, כך שהמשתתפים חייבים לקחת על גופם אוכל, שתייה וציוד חיוני אחר. יש ויכוח על המרחק, ועל פי אסכולות מסוימות אולטרה־מרתון אמיתי מתחיל מ־60 ק"מ, אבל זה כבר עניין של אגו ויצר מזוכיסטי.

 

אימון ל"סובב העמק" אימון ל"סובב העמק" צילום: אבישג שאר ישוב

 

"כשאתה מתמודד עם קושי לא רגיל, אתה בודק את מגבלות הנפש שלך", מסביר אורן. השמש כבר חזק בשמים, והוא כבר השתחרר מתיק הגב עם הצידה, הוריד את כובע לגיון הזרים שלו והתחבר לפחית בירה. "הגוף הרי כל הזמן מאותת לך שהוא מיצה את החוויה ומחדיר מחשבות כמו 'די, מספיק, מה אתה עושה פה ולא עם הילדים' - אם כי העובדה שהילדים לא פה יכולה גם להחדיר מוטיבציה לרוץ", הוא צוחק.

 

אורן הוא אב לשלושה. את מכסת האימונים שלו, לדבריו, הוא ממלא עד שבע וחצי בבוקר, אז הוא חוזר לתפקיד איש משפחה. "יש תקופות שבהן אני בפירוש פחות פנוי למשפחה", הוא מודה. "במירוץ ה־212 ק"מ, למשל, התלבטתי כל הזמן בשאלה אם הריצה תורמת למשפחה או פוגעת בה, ואם המשפחה תורמת לריצה או פוגעת בה. לא הגעתי למסקנה ברורה, אבל אשתי טוענת שבפגרות, כשאני נח ואני ממש בבית, אני חסר מנוחה, עצבני ומאוד לא נעים למשתמש. אז היא אומרת: 'צא לרוץ קצת, אתה הרבה יותר נחמד אחרי שאתה רץ'".

 

איך מסתדרים כשהמירוץ מתקרב וצריך לרוץ ריצות אימון ארוכות במיוחד?

"קמים שעה קודם".

 

שעה זה מילא. אתה צריך לקום חמש שעות קודם.

"כן, לקראת המירוץ אני קם לריצות בשתיים בלילה, רץ עד הבוקר ואז ממשיך את היום".

 

זה ריאלי?

"מי שאומר שאין לזה מחיר הוא מנותק. כשאני רץ בלילה ומתפקד ביום, התפקוד הוא לא באותה רמת אנרגיה - ואני בן אדם מאוד אנרגטי".

 

מה פרויד היה אומר על הרצון לרוץ יותר ויותר רחוק?

"אני לא מאמין בלרצות עוד ועוד. מבחינתי, במירוץ של סובב עמק היעד הוא 100 מייל, לא צריך עוד. אני גם אשמח לרוץ שוב את ה־212 ק"מ של הר לעמק, אבל אין לי צורך לרוץ 424 ק"מ. צריך גם ליהנות מהריצה. פרויד בטח היה אומר שזה ניסיון לבדוק את נושא המוות, להתמודד עם המוות, או שזה משהו מזוכיסטי או תיעול של דברים מיניים. אין לי בעיה עם כל הפרשנויות האלה, אבל מבחינתי המירוץ שלי עוסק בחיים".

 

212 ק"מ עם כליה אחת

 

פחות או יותר באותה שעה, אבל בהרי אילת, גלעד קראוז מסיים את ריצת הבוקר שלו, גם היא אימון לקראת סובב עמק, ומסיים להקיף את נחל גשרון בזמן שמתקרב לשיא האישי שלו (4.5 שעות). קראוז הוא עורך דין פלילי מאילת שבנובמבר יחגוג 40; להשתתף באולטרה־מרתון השלישי שלו השנה נראה לו דרך טבעית לחגוג את האירוע.

 

גם קראוז השתתף פחות או יותר בכל מירוצי האולטרה שהתקיימו בארץ בחמש השנים האחרונות. בשנה שעברה הגיע למקום השני במירוץ סובב עמק הראשון, אז עמד המסלול על 62 ק"מ. השנה הגיע למקום השני גם בפרו־ספורט (בחודש מרץ), שהוא מירוץ האולטרה היוקרתי ביותר בארץ כיום, וכן למקום הראשון בהר לעמק - מירוץ של 212 ק"מ - שהתקיים במאי, בזמן של קצת פחות מ־30 שעות.

 

יש ציפיות לנצח גם את סובב עמק הקרוב?

"אני אשקר אם אגיד לך שלא חשבתי על זה, אבל צריך להיזהר מלהיכנס להלך מחשבה כזה. המטרה היא לא לזכות, אלא לרוץ הכי טוב שאתה יכול. אם יהיה גם פודיום אז אחלה, אבל זה לא העניין".

 

אבל הנקודה המדהימה אצל קראוז היא שהוא עשה זאת רק עם כליה אחת מתפקדת, בלי כיס מרה ועם מגבלת תנועה ביד ימין, שאינה מאפשרת לו ליישר או לכופף את היד עד הסוף. כל זה הוא תוצאה של תאונת דרכים קשה בשנת 2000, כשרכב שנסע בכיוון הנגדי עבר לנתיב שלו ואילץ אותו לרדת לשוליים ולהתנגש חזיתית בסלע. "כליה אחת היתה מרוסקת, והוציאו אותה ממש בחתיכות", הוא מספר. "גם את כיס המרה. גם הכבד נקרע, אבל חזר לתפקד. קיבלתי 36 מנות דם ונשארתי בחיים".

 

הוא החל לרוץ כשלוש שנים לפני התאונה: ב־1997, כשברזומה שלו ריצות של 5–10 ק"מ וללא הכנה מוקדמת, החליט שהוא בשל לעשות את מרתון טבריה - החלטה נמהרת שהתבררה כסיוט, אף שהצליח לדדות עד קו הגמר. הוא החל להתאמן על פי תוכנית, ובהמשך נסע למרתון ניו זילנד, "המרתון הראשון שרצתי כמו שצריך". את המרתון ההוא הוא באמת סיים לפי הציפיות - ואז הגיעה התאונה.

 

אחרי ששוחרר מבית החולים כל צעד עלה בכאב, אבל קראוז התכוון כבר אז לחזור לריצה. "בהתחלה הרגשתי שאני גוסס אחרי הליכה של 60 מטר, אבל מיום ליום הגדלתי את המרחק, ומתישהו התחלתי לרוץ על מכשיר ריצה בבית. הריצה בעצם עזרה לי להתאושש, נפשית ופיזית. בשורה התחתונה, חצי שנה אחרי ששוחררתי מבית החולים כבר רצתי מרחק של חצי מרתון על מכשיר הריצה".

 

בהמשך הוא עזב את מכשיר הריצה, חזר לרוץ בחוץ, ואף חזר למרתון טבריה. "עשיתי אותו כמו שצריך, וגם כמה פעמים נוספות בשנים שלאחר מכן. אבל מהרגע שקרן גולדבלט הביאה את האולטרה־מרתון לארץ מצאתי את הנישה שלי".

 

למה?

"אני לא רץ מהר. מהירות זה עניין של יכולת מולדת, ובאולטרה המהירות פחות חשובה לעומת כוח הסיבולת והחוסן הנפשי. מצאתי אתגר שמאפשר לי לפתח את היכולות שלי - עניין של גנטיקה, מבנה שרירים ומנטליות.

 

"נוסף על כך, בריצות הארוכות קורים הרבה יותר תהליכים פנימיים מאשר בריצות קצרות. הריתמוס הקבוע הזה משחרר את המוח. אני משנה תדר; פתאום אני חושב על דברים שאחרת לא הייתי חושב עליהם. הרבה אנשים מדווחים על פתירת בעיות במשפחה ובעבודה תוך כדי ריצה, וגם לי זה קרה מדי פעם. אחרי ריצה אני בן אדם הרבה יותר טוב".

 

אבל למה מרחקים כאלה?

"כשהתחלתי לרוץ גם אני חשבתי שמרחקים כאלה הם מטורפים, אבל ככל שרצתי יותר זה הפך להגיוני".

 

מה החלום שלך?

"לרוץ את הספרטה־טלון, זה מירוץ מאתונה לספרטה, 246 ק"מ במסלול קשה ובמגבלה של 40 שעות. אני עדיין לא מוכן, אבל אולי בעוד שנה־שנתיים".

 

מה הרופא אומר?

"שאני חייב לשמור על כמות הנוזלים בגוף, כי אין לי כליה מיותרת. אבל כל עוד צבע השתן בהיר, הכל בסדר. אני לא ארוץ מירוצים מדבריים בחום מטורף, כמו מירוץ הבאדווטר, אבל ב־35 מעלות כבר רצתי".

 

יצא חי מעמק המוות

 

כדאי להתעכב רגע על הבאדווטר הזה. מדובר באחד האולטרה־מרתונים הפסיכיים ביותר: ריצה של 217 ק"מ בעמק המוות שבמזרח קליפורניה, שמתחילה ב־85 מטר מתחת לפני הים ומסתיימת בגובה של 2,550 מטר מעליו. גולת הכותרת היא המועד: אמצע יולי, בחום ממוצע של 45–50 מעלות בצל - ואין צל. "אצלי היה קצת יותר חם, משהו כמו 53 מעלות", מספר אלעד בנימין מרעננה, מנכ"ל חטיבת התוכנה בחברת Carestream, מפתחת טכנולוגיות הדמיה רפואיות.

 

בנימין (36) הוא מכור כבד שהשתתף במירוצי האולטרה־מרתון הקשים וההזויים ביותר בעולם. "בכל שנה, אחרי שאני מסיים מירוץ, אני יושב מול האינטרנט ומחפש את המירוץ המטורף הבא", הוא מספר. "אני אוהב לראות מקומות חדשים ולחוש אותם דרך הרגליים". הוא כבר רץ את מירוץ החולות במרוקו, 250 ק"מ בסהרה; את מירוץ הווסטרן סטייטס האמריקאי, 161 ק"מ בהרי סיירה נבאדה; ובאוגוסט השנה השלים את האולטרה־טרייל דו מון בלאן בהרי האלפים, 167 ק"מ עם טיפוס מצטבר של כ־9,400 מטר (ראו מסגרת) - ובכל זאת, הוא מודה שהבאדווטר (שהשלים ב־2010) היה האתגר הקיצוני ביותר שעמד בו עד כה.

 

אלעד בנימין במרוץ דווטר, עמק המוות אלעד בנימין במרוץ דווטר, עמק המוות

 

"לקראת המירוץ התאמנתי באזור ים המלח, רצתי עם שכבות, אבל כשהגעתי לשם הבנתי שאמנם אצלנו חם - אבל אצלם יותר", הוא מספר. "ביום הראשון תפקוד הכליות נפגע, הגוף לא קלט נוזלים ובסוף הקאתי את הנשמה. נחתי כמה שעות בלילה, אבל למחרת טמפרטורת הגוף שלי עלתה עד שממש בערתי מחום. נחתי שעה וחצי, ואנשי הצוות שלי (כל משתתף חייב להביא עמו צוות תמיכה - א"ר) עטפו אותי במגבות קרות ובקרח עד שהגוף התקרר. דחפתי כמה מלחים לגוף, וידאתי שהכליות התאוששו והנוזלים נקלטים, ויצאתי שוב לדרך. סיימתי במקום ה־50 מתוך 90 רצים, ככה באמצע. זה לקח לי 44 שעות".

 

למה לעשות את זה לעצמך?

"זה מבחן של עצמך מול עצמך - לראות אם אתה יכול לדחוף את עצמך, ועד כמה. בפעילות ספורטיבית מאומצת אתה לומד המון על עצמך: השכבות מתקלפות, ומה שנותר זה אתה טהור. אתה לא חושב על העבודה או על מחר, אלא רק על הצעד הבא. זו תחושה שאני מאוד אוהב".

 

"בשעה הראשונה אני סובלת, אבל מהשעה השנייה זה כיף"

 

מי שעומדת לרשום הישג מטורף אחר היא נטע פרסמן, מנהלת מערכות מידע מחיפה. שלא כמו אלעד, פרסמן עדיין לא רצה אולטרה־מרתון; סובב עמק הקרוב יהיה האולטרה־מרתון הראשון שלה. זאת אם תצליח להתאושש בזמן מפציעה טורדנית שנכון לכתיבת שורות אלה עשויה לנטרל אותה לתקופה ארוכה. ובכל זאת, ייתכן שמדובר בשיא גינס: פרסמן החלה לרוץ לפני פחות משנתיים.

 

מרתון ג'ונגל בפרו מרתון ג'ונגל בפרו

 

לפני שלוש שנים פרסמן (35) לא עסקה כלל בספורט, היתה מכורה למשחקי מחשב, ניזונה בעיקר מג'אנק פוד והגיעה למשקל של 83 ק"ג שהתפרסו על 1.57 מטר. בדרך כלל מדובר במסלול ברור להמשך החיים, אבל פרסמן החליטה שהיא הולכת ללמוד קראטה, ובמקביל התחילה לרוץ עם חברות לעבודה. אחר כך היא כבר מצאה מאמן. היום היא שוקלת 53 ק"ג, יש לה חגורה שחורה בקראטה ורקורד של אלפי ק"מ בריצה - ובנובמבר, כאמור, היא תרוץ 92 ק"מ.

 

זה לא מהיר מדי לרוץ אולטרה, כשאת רצה פחות משנתיים?

"אני מתאמנת לפי תוכנית. באפריל 2010 השתתפתי בתחרות הראשונה שלי, מירוץ 5 ק"מ, ואחר כך רצתי 10 ק"מ במרתון תל אביב. השנה כבר רצתי את מרתון תל אביב השלם, ועכשיו האולטרה. זה היה תהליך מהיר יחסית, אבל אני עובדת עם מאמן ומתקדמת בהדרגה".

 

למה אולטרה־מרתון?

"אני אוהבת לרוץ למרחקים ארוכים. בשעה הראשונה של הריצה אני סובלת, אבל מהשעה השנייה אני מתחילה ליהנות. אני גם אוהבת לרוץ בטבע. חוץ מזה, ריצות אולטרה משוות בין גברים לנשים: ככל שהמרחק ארוך יותר, המהירות, שהיא היתרון של הגברים, פחות רלבנטית. אולטרה זה מירוץ של טקטיקה, חוזק מנטלי ויכולת לסבול כאב. זה משחק שוויוני".

 

זאת התמכרות?

"כן. אני מתאוששת עכשיו מפציעה, וגיליתי שאני לא יכולה לשבת בבית בשקט בלי לרוץ. אני עושה ספינינג, אבל זה לא זה. הריצה מנקה לי את הראש, ממקדת אותי, מרגיעה אותי. לא משנה מה קרה קודם, כשאני חוזרת מריצה הכל בסדר. זה סוג של מדיטציה. אז כן, זאת התמכרות, אבל אני לא מתכוונת להיגמל ממנה בקרוב. אני מעדיפה אותה על פני התמכרות לאוכל, סיגריות או מחשב - ואני עברתי את כולן".

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x