בימים שבהם סושי עוד היה בארץ לוקסוס יקר נחשבה אונמי לאחת מהמסעדות היפניות הבכירות, ולא בכדי. מאז זרם לא מעט רוטב סויה לצלוחיות, והסושי הפך לפלאפל של שנות האלפיים. ועדיין, חובבי סושי שאינם מסתפקים בסושיות העממיות מחפשים את הדבר האמיתי ומוכנים לשלם עליו לא מעט. בצהרי היום גודשים את אונמי המוני גברים מעונבים, ולחיצות הידיים בין השולחנות מעידות שבקרב קהל מסוים מאוד אונמי היא עדיין המקום הנכון להיראות בו.

העסקית פה מוצעת בארבע דרגות מחיר: 65, 75, 85 או 95 שקל. כולן כוללות שתייה קלה, פתיח, מנה ראשונה (ביקרות המבחר מגוון יותר) ומנה עיקרית.

קומבינציית סושי מארוחת 95 שקל

בחרנו אחת ממסלול ה־65 שקל ואחת ב־95 שקל. הפתיחים שנבחרו הגיעו לשולחן במהירות והיו מצוינים. סלט הרוסאמה (סלט קר של אטריות תפוחי אדמה עם שבבים כמעט לא מורגשים של סלמון נא ורוטב חמצמץ) היה טוב ומרענן, וכך גם סלט וואקאמה - מנת פתיחה קלאסית בארוחות היפניות, המורכבת מאצות בעלות טעם עז, שומשום וכרוב.

במנות הראשונות בחרנו את מרק האגדאשי טופו המיתולוגי של אונמי, שנשאר טוב כשהיה. קוביות טופו פריכות שטו בקונסומה מלא טעם, בליווי צנון מגורר ופטריות נמקו זעירות. הראשונה הנוספת, שנבחרה מהמגוון המתוחכם יותר של המסלול היקר, היתה סשימי סלמון, שנפרס לפרוסות דקות והוגש עם רוטב פונזו. המנה היתה טובה.

גם המנה העיקרית של המסלול הזול היתה מצוינת. טופו יאקיניקו - טופו שהוקפץ עם שעועית ירוקה פריכה, בצל ופטריות - היתה למרות פשטותה טעימה מאוד ומתובלת היטב. היא הוגשה עם קערית של אורז טוב, ויחד הם הרכיבו ארוחה טובה ומשתלמת.

דווקא קומבינציית הסושי של העסקית היקרה ביותר אכזבה. היא כללה סשימי בני טורו (סלמון שמן), שהיה בינוני; רול אינסייד אאוט שהכיל אינטיאס, בצל ירוק, מלפפון וגזר, שהיה חביב, אך הדג בו לא נוקה כהלכה והכיל רקמות חיבור לבנות שהעיבו על חוויית האכילה; כיסון אינארי מתקתק עם סלמון, שהיה מעולה; והוסומאקי צלופח בטריאקי עם מלפפון, שהיה בינוני. כמות הצלופח ברול היתה מזערית, ולכן אי אפשר היה ליהנות ממרקמו הבשרני, אלא רק מרמז לטעמיו.

זו היתה ארוחה טובה, אבל חלק מהמנות, במיוחד הסושי, לא עמדו בציפיות, ודווקא הארוחה היקרה פחות התגלתה כעסקה המשתלמת יותר. בתחום המינגלינג אונמי שומרת על מעמדה ומספקת את הסחורה בדיוק כמו בימי הזוהר שלה.