$
כושר

המסקנה - התאהבתי: מיומנו של חובב יין

ממלצר יינות מתוסכל לאחד שמבין איך לבחור בקבוקים. ארבע תחנות במסע להבנת סוד היין

רונן וודלינגר 16:4921.07.09

לא נולדתי בצרפת, לא גדלתי בטוסקנה ולמשפחה שלי מעולם לא היו יקב או כרמים, ואפילו לא התאהבתי ביין בגלל הסרט "דרכים צדדיות". האמת היא שבכלל לא נהניתי מהסרט. אז איך זה קרה? כדרכן של אהבות - לגמרי במקרה.

 

הכול התחיל כשמלצרתי באירוע של קהילת היין הישראלית (כן, יש דבר

כזה). לפני האירוע נדרשנו ללמוד בעל פה את הביוגרפיה של כל יין שעמדנו להגיש. שיננתי כמו תוכי משפטים כמו "ענבי סנז'ובזה, 600 מטר, 12 חודשים בחבית", ולמרות שהם נראו לי חסרי כל משמעות חזרתי עליהם בביטחון בפני כל מי שמזגתי לו יין לכוס. הכל עבד חלק עד שהגיע למקום מבקר יין ידוע (זיהיתי אותו מהעיתון), שסירב להשתכנע מהריטואל.

 

"טעמת בכלל את היין שאתה מוזג לי?", שאל בישירות. בגמגום נבוך הודיתי שלא. האמת היא שעד אותו רגע המשקה הכי מורכב שהכרתי היה בירה מחבית. כך עברתי את הטעימה הראשונה שלי - המבט, ההרחה, הגלגול של הכוס. הלגימה האיטית - קודם בקצה הלשון, אחר כך בצידי הפה. התאהבתי.

 

עברו עוד כמה שנים עד שהתחלתי לשתות יין בצורה רצינית. למעשה, ההתדרדרות החלה אחרי שליום ההולדת החלטתי לפנק את עצמי במקרר יינות קטן. ריק ועצוב עמד המקרר בקצה הסלון, ודרש שימלאו אותו, ואני נעניתי לאתגר. זו הסיבה שהתחלתי לבקר ביקבים. כשניסיתי להסביר פעם למישהו למה ביקור ביקב הפך עבורי לבילוי מועדף, גיליתי שיש לכך לפחות ארבע סיבות טובות:

 

הבסיס. מי שלא יודע שעולם היין הוא התחום הכי מתוחכם ומשוכלל שיש, צריך לראות את ויקטור שונפלד, היינן הראשי של יקבי רמת הגולן, מעביר מצגת על גידול גפנים - הייטק אמיתי. אלא שבו־זמנית היין מחבר אותי לדברים הכי גולמיים, שדי הלכו לאיבוד בעולם שבו אנחנו חיים. כי בסופו של דבר, לעשות יין זה לקחת ענבים, לדרוך עליהם, לשים אותם בחבית ולקוות לטוב - בדיוק כמו לפני 3,000 שנה. את ההסבר לחיבור הזה בין הישן לחדש קיבלתי מדוד בר אילן, היינן של יקב אמפורה, יקב אולטרה מודרני ששוכן במבנה אבן קלאסי ליד כרם מהר"ל. לדבריו, "הטכנולוגיה מאפשרת לשמור על האיכות שהענבים קיבלו מהאדמה. טכנולוגיה גבוהה היא כזו שמתערבת ומשפיעה כמה שפחות על טעמו של היין".

 

השפה. מ"עפיצות" ועד "חידרור", שפתם של חובבי היין נשמעת בהתחלה מעט פלצנית. גם אני חשבתי כך, עד שבביקורים ביקבים גיליתי שחוש הטעם יכול להשתבח באמצעות... מילים, והפה משמש ביין לצורך דיבור, לא פחות מאשר לצורך שתייה. כששותים יין מרגישים הרבה יותר טעמים ממה שאפשר לתאר, והדיבור על הטעם (ועל הצבע, הריח והמרקם) משפר את יכולתנו להבחין בהם. סטפן צלניקר מיקב יפו הסביר לי שזה דומה לילדים שלומדים לדבר: "הם רואים סביבם חפצים, אבל הם צריכים שההורים יגידו להם שקוראים לזה 'עץ' או 'מטוס'".  ככה זה גם ביין. הדיבור עליו, יחד עם מישהו נוסף, מאפשר לתת שם לריחות וטעמים שעד אז הרגשנו, אבל לא ידענו איך לקרוא להם.

 

הסיפור. אף אחד לא מגיע "סתם" לעשיית יין. אם לכל איש יש שם, אז לכל יין יש סיפור ולמרבה השמחה, בסיפורים האלה כמעט תמיד יש תשוקה, גורל או מפגש משמעותי. כששותים יין עם האנשים שיצרו אותו ושומעים מהם את הסיפור שמאחוריו, המשקה מקבל גם הקשר. בדיוק כמו שעבור חובב כדורגל, מפגש בין ברצלונה לריאל מדריד הוא לא סתם עוד משחק. עכשיו, כשאני פותח בבית בקבוק, אני חושב על אלכסנדר, אבא של יורם שלום, שקרא ליקב על שמו של אביו, או מספר לאורחים על הכפר שבו שוכן יקב טוליפ. כמספר הבקבוקים, כך מספר הסיפורים.

 

המקום. אחרי שהעולם (כלומר, מבקר היינות הנודע רוברט פרקר) גילה אותנו, אפשר כבר להודות בגאווה - יש בישראל יין מצוין, והרבה. עבורי, לא פחות חשוב מזה שהיין יהיה טוב (והוא טוב), חשוב שהוא יהיה ישראלי. חובבי היין מאמינים שהגשם, האדמה, החום, הרוחות - כל אלה מתרכזים לבסוף בענבים. זה מה שמכונה בצרפתית terroir (שילוב של המילים "אדמה" ו"היסטוריה"). אם כך, אין פלא שהיין שמיוצר בארץ מתאים לנו, ולי. כמו שמוזיקה מייצגת את תרבות המקום, כמו אוכל, כמו מזג אוויר. כך גם היין שלנו - פשוט ומורכב, רגוע ומתלהב, קליל וכבד, קר וחם. ישראלי.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x