"אני מצייר גולגולות מאז שהייתי קטנצ׳יק. זה מרגיע אותי"

בראש מגולח וזקן עבות, עם קעקועים של לב אנושי על האמה ומכשירי ניתוח על השוק, לבוש בבגדים כהים עם הדפסי שלדים וגולגולות, גרגורי לרין מתקשה להיטמע בנוף השיכון הבת־ימי המנומנם ושטוף השמש שבו ממוקם הסטודיו שלו. המבנה הגדול, הצבוע בכחול וצהוב בוהקים, נראה כמו מתנ"ס, ורק הגולגולות המצוירות בדיו שחורה על דלת הכניסה ועל קירות המסדרון מרמזות על אופיו של האמן הפועל כאן. "הן מלוות אותי מהילדות", מבהיר לרין. "אני מצייר גולגולות מאז שהייתי קטנצ׳יק, מאז שאני זוכר את עצמי. יושב ומקשקש — זה מרגיע אותי. החבר'ה האחרים שעובדים פה צוחקים עליי".

לרין עם "סטייק מדמם" עשוי צמר אדום בדבק אפוקסי צילום: תומי הרפז

כשנכנסים אל תוך הסטודיו, הדבר הראשון שתופס את העין הוא קונסטרוקציית ברזל שמונחת על הספה, ספק שריון נשי, ספק חליפת עינויים — פרט מתוך מיצג שלרין יצר לסדרת המפגשים הליליים "נקודת מגע" במוזיאון ישראל. על קיר הארון תלויה מפה אנטומית של הגוף האנושי, על שולחן צד קטן מונחים שלושה מזרקים גדולים, ומתחתם מציצה תמונה מתוך כרך ישן של "עמוד האש", שמציגה גופות שנמצאו במחנה הריכוז בוכנוולד ביום השחרור. כל אלה מרמזים על העולם המורכב והאפל שממנו נולדות היצירות של לרין (37), בוגר המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר ומרצה במחלקה לצורפות במכללת תל חי. בשמונה השנים מאז סיים את לימודיו הפך לרין לאחד ממעצבי התכשיטים הבולטים והמסקרנים בארץ, שהספיק להציג בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובחו"ל ולזכות בפרס העיצוב מטעם משרד התרבות והספורט לשנת 2013. מאחוריו גם תערוכת יחיד אחת בארץ ובתכנון תערוכת יחיד נוספת, בשנה הבאה בארצות הברית.

העבודות של לרין — אובייקטים פיסוליים, תכשיטים וגם מיצגים — משלבות חומרי צורפות מסורתיים (זהב, כסף, אבנים יקרות) עם שיער סינתטי, פולימרים, אפוקסי, עור, צמר, נייר, מכשירי ניתוח ושרידים ארכיאולוגיים. הוא פועל מתוך סטודיו צנוע במה שהיה פעם תיכון טכנולוגי בשכונת ניצנה־עמידר במזרח בת ים ונהפך לחממת אמנים בחסות העירייה. בחלל הסטודיו פזורות כמה עמדות, שכלי עבודה מונחים עליהן בערבוביה. "אני כמו די.ג'יי עם ארבע עמדות ועוד אחת בחוץ, ובכל פעם אני עובד על משהו אחר. אני קופץ מעמדה לעמדה וככה עובר כל היום", הוא מתאר את תהליך היצירה שלו.

ספרים שמהם נחתכות מסגרות למשקפי שמש צילום: תומי הרפז

באחת העמדות אחוזה במלחציים חתיכת פלסטיק אדומה וענקית, דמוית סטייק מדמם, שלרין מסביר כי היא עשויה מחוטי צמר ספוגים בדבק אפוקסי. זהו שלב התחלתי של אובייקט שעוד צפויה עליו עבודה מפרכת, ובסופו של דבר ייהפך ללוח מטרה לחצים, שייתלה על הקיר בתערוכה שאוצר האמן אורי צייג בהולנד תחת הכותרת "אותם שמים, אותה אדמה". בעמדה הסמוכה מונחים על שולחן אובייקטים בגדלים משתנים, עשויים קונסטרוקציית ברזל משובצת בחומר. אחת היא מסכה משובצת בפיסות עץ מפוחם, אחרות נראות כמו גולגולת אנושית קטנה וגולגולת ציפור.

"אני עושה הרבה ניסיונות שמהם אני שואל איך ממשיכים. פה, למשל, עשיתי את הגולגולת האנושית ואז בעקבותיה הרחבתי את המבט לגולגולות בסביבה, וכך נכנסו לתמונה החתולה האהובה שלי קוטי והחתול הלחוץ של אשתי, פושקין. אחר כך המשכתי לעוד גולגולות שעניינו אותי מבחינה צורנית, כמו גולגולת הציפור", מסביר לרין. "השלב הבא יהיה כנראה להגדיל אותם לגודל של המסכה האנושית".

דמות מסרט האימה Hellraiser צילום: תומי הרפז

בעמדה נוספת מונחים זוג עגילי זהב משובצים באמרלד ויהלומים ירוקים, שסביבם פולימר ירוק. זהו חלק מהקולקציה המסחרית יותר, הלבישה, של לרין, הזמנה פרטית לאשתו של שחקן התיאטרון הרוסי־ישראלי ליאוניד קנייבסקי, שאוהבת במיוחד גוונים ירוקים. פריטים מהקולקציה הזאת אפשר לרכוש דרך אתר האינטרנט של לרין, והיא כוללת טבעות, צמידים ושרשראות שמורכבות מקונסטרוקציית זהב או כסף בשיבוץ פולימרים. "אם לקוח מבקש טבעת בהשראת עבודות שעשיתי, אני לא יכול להגיד לא. עולם התכשיטים לא עוזב אותי. גם אם ארצה לעזוב אותו ולהיות פסל למשל, הוא לא ייתן לי, זה בתוכי".

טבעות אדומות מהסדרה Gory Story צילום: תומי הרפז

צורפות באה לי בקלות

תכשיטיו של לרין עוררו עניין רב גם בתקופת לימודיו בשנקר. אפילו מבקרת האופנה הנודעת סוזי מנקס התלהבה מעבודותיו בעת ביקורה בארץ. בחודש הבא תוצג שרשרת שיצר בתערוכה "חומרי הזמן — תכשיט ישראלי 7" שאוצרת ד"ר איריס פישוף במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. את השרשרת, ששמה הוא "אות כבוד", עיצב במיוחד לתערוכה, ובמרכזה שוב מככבת גולגולת — מוטיב חוזר בעבודותיו. במקרה הזה מדובר בגולגולת עשויה שאריות חוטי נחושת, שציפוי פטינה (תרכובת שנוצרת במשך הזמן על גבי משטחי מתכת) מעניק לה צבע ירקרק־טורקיזי בהיר. עוד משולבים בה מסמרים וחלקי ברונזה עתיקים, שרידים ארכיאולוגיים מתקופת האימפריה הרומית. "לחלקים האלה אין ערך היסטורי ממשי כי מדובר בשאריות שקשה לתארך אותן בדיוק. קיבלתי אותם מחבר ארכיאולוג, שראה אותם אצל חבר אחר וחשב שאוכל להשתמש בהם", הוא מספר. "אני מקבל כל מיני דברים מחברים שמכירים את הראש שלי ויודעים מה יכול להתאים לי.

פרט מהמיצג Afrotrance, מוזיאון ישראל. ספק שריון אנושי, ספק חליפת עינויים צילום: תומי הרפז

"פעם עבדתי בצורה אינטואיטיבית לגמרי — ישר עם החומר והכלים, ומה שיוצא יוצא. היום אני עושה סקיצות, אבל לא מדויקות. זה יוצא לי לא טוב. הסקיצות מגבילות אותי, ובדרך כלל אני גם זורק אותן בסוף. אז אני עושה רישום סמלי, לפעמים כמה מילים, אולי מידות, ואז מתחיל לעבוד. אני מעלה אסוציאציות על הנושא, מה מעניין אותי בו בתור יוצר — זו לא עוד טבעת עם אבן. זה לוקח הרבה זמן חשיבה, ואני לא ממהר. עם השנים למדתי כמה זמן ייקח תהליך החשיבה וכמה ייקח הביצוע, שפחות מדאיג אותי. צורפות באה לי די בקלות, ואני מתקתק, אז אני עוסק בחשיבה, במה היצירה מעבירה. העבודה על השרשרת לתערוכה לקחה כמה חודשים, אבל אני לא מתיישב ועובד רק על זה, אלא עושה מיקס עם שאר העבודות".

מה כלל תהליך החשיבה על השרשרת הזאת?

"העבודה הזאת עוסקת בעצם בעניין מעמד, סטטוס. לי זה אומר שהמעמד של בן אדם הוא בעצם אבק, שזה הכי זמני. הגולגולת היא אזכור לזמניות. התמצית של זה היא 'ממנטו מורי', 'זכור את המוות'. הכנסתי גם את השרידים הארכיאולוגיים בפנים, שהם סמל לאימפריה הרומית שהתפשטה ושלטה מאות שנים, והיום זה כל מה שנשאר ממנה. הכל זמני".

השרשרת "אות כבוד" שעיצב לרין לתערוכה במוזיאון ארץ ישראל. ממנטו מורי צילום: ליאוניד פדרול

איך אתה עובר ממחשבה לביצוע?

"צריך למצוא את הנושא בתוך המושג. אחת הדרישות לתערוכה היתה שהעבודה תהיה תכשיט ולא אובייקט פיסולי. אז צריך להחליט איזה תכשיט לעשות — שרשרת, טבעת, צמיד — ואז צריך להחליט על החומרים. במקרה הזה רציתי להתנסות בעבודה עם פטינה, שמעניינת אותי מאוד אף שזה נחשב כבר לא אופנתי. זאת גם אחת הפעמים הראשונות שאני משתמש בנחושת. מישהו אמר לי שהפטינה יוצאת הכי יפה עם נחושת, מה שהתברר בסוף כטעות. הנחושת היא חומר בעייתי, חומר רך שקשה לעבוד איתו, ועם פליז זה היה יכול להיראות לא פחות טוב. אבל היתה לי שקית עם חוטי נחושת לא שימושיים 'שנפלו מהמשאית' כמו שאומרים. אז אמרתי לעצמי, אם אני עובד כל כך הרבה לפחות שהחומר יהיה בחינם. הביצוע עצמו כלל הלחמה של החוטים שיוצרים את הגולגולת, שיבוץ של המסמרים וחלקי הברונזה והציפוי בפטינה. זה מצריך הרבה שליטה כי אם מחממים יותר מדי החומר נשרף. צריך להיות זהיר, לעשות הרבה שכבות, ואחר כך לצפות בלקה".

ההשראות של לרין לקוחות מעולם האנטומיה והכירורגיה, מסיפורי רוצחים סדרתיים, סרטים קוריאניים אלימים, בונדג׳, פטיש, מטאל, טכנו ונויז — ובאופן כללי החיים בהארד קור. "מיינסטרים לא מעניין אותי, זה לא עושה לי טוב", הוא מסביר. "מעניין אותי עד איפה יכולה להגיע היכולת של בן אדם באלימות. אין לזה גבולות. אני מנסה למצוא מקום שהוא שלי ולא להיות מושפע מהמקום שהמסות הולכות אליו, ואני יותר בצד האפל. היו לי תקופות אפלות יותר, אבל עכשיו אני במצב טוב עם עצמי ועם המקום שאני נמצא בו".

עגילים וטבעות מזהב, כסף, פולימר, יהלומים ואמרלד. מהקולקציה המסחרית יותר של לרין צילום: תומי הרפז

אחת התקופות האפלות יותר היתה שנות ילדותו והתבגרותו של לרין ברוסיה שאחרי נפילת הקומוניזם. הוא נולד בטולה, עיר תעשייתית ליד מוסקבה, ב־1978. "מה שנחשב אז היה אם אתה שייך למשהו, לכנופיה. אם לא ידעת להגן על עצמך היית אפס, והיינו צריכים לשרוד, גם כלכלית", הוא נזכר בכאוס של השנים ההן. "כולם חיפשו דרך להתפרנס, גם הנערים, אבל אי אפשר היה לעבוד כי לא שילמו משכורות ולא היו באמת צריכים עובדים. אז התחילה אנרכיה ואם רצית משהו — לקחת. אז ניסיתי, לפעמים הצלחתי ולפעמים לא, ולמזלי יצאתי בסדר".

מסכות שעיצב לרין. השראות מסיפורי רוצחים סדרתיים, בונדג׳, פטיש ומטאל צילום: תומי הרפז

בדרך ל"לצאת בסדר" הוא עלה לארץ לבד, ב־1997. אחרי שהשתחרר מהצבא השתתף בקורס מתכת של משרד

העבודה, והחליט להמשיך ללמוד את התחום גם במסגרת לימודים גבוהים. כיום הוא מתנדב עם נוער בשיקום מבית ספר הילה הסמוך, שמזכירים לו את עצמו. "הם בערך באותו מצב שאני הייתי, ואני מלמד אותם פעם בשבוע גרפיטי, מנסה לפתוח להם את הראש ולחשוף אותם למשהו אחר", הוא אומר. "גדלתי במקומות כאלה והייתי בסרט הזה, ובאיזשהו שלב החלטתי להיות אדם טוב ולקחתי את זה לכיוון של יצירה. אבל זה העולם שלי וההשראה שלי גם אם זה קשה לצפייה".

אפרופו קשה לצפייה, מה העניין עם שימוש בשיער ושיני אדם?

"זה הכל סינתטי. יש אמנים שמאוד אוהבים את החומרים האלה, שערות ועצמות, אבל אצלי הכל מפלסטיק. אני סטרילי ובחיים לא אעבוד עם משהו כזה באמת".

זה נראה בדיוק כמו הדבר האמיתי. איזה תגובות אתה מקבל?

"לפעמים אנשים מקשרים את העבודות לאלימות ממשית. אומרים: 'זה יפה, אבל אני צמחוני'. ואז אני משיב: 'תודה, גם אני'. אבל היום יותר ויותר מבינים את זה".