למה בעלות הברית לא הפציצו את אושוויץ-בירקנאו?

שלום, כאן הקברניט; אני מתרגש בכל פעם שאני רואה את תמונת מטוסי חיל האוויר מעל למחנה המוות אושוויץ-בירקנאו, מתרגש ומצטמרר. הם גורמים לי לחשוב על מטוסי הקרב שלא עברו מעליו באותה תקופה ארורה, ולזעום על שהעולם החופשי לא השתמש בכוחו לעצור את הזוועה. מדוע לא הופצץ המחנה?

מטס חיל האוויר מעל לאושוויץ-בירקנאו, 2003 צילום: אתר חיל האוויר הישראלי

אין ספק שבעלות הברית ידעו במהלך המלחמה שאושוויץ-בירקנאו הוא מתחם של מוות מתועש. המידע החל לזרום כבר ב-1942: יירוט תשדורות קשר על הטבח המאורגן, דיווחי סוכנים ומחתרות ועדויות של אסירים נמלטים ציירו תמונה מזעזעת, והצורך בפעולה היה ברור ומיידי.

אושוויץ-בירקנאו בתצלום אוויר מפוענח מ-1944 צילום: USAF

בקשות רשמיות הגיעו ב-1944, כשארגונים יהודיים התחננו בפני ארה"ב, בריה"מ ובריטניה להפצצת המחנות ומסילות הברזל שמוליכות עם שלם למוות. אך בעלות הברית טענו שזה לא אפשרי ותאי הגזים המשיכו לפעול. מה עמד מאחורי הסירוב הזה?

מטוסים אמריקאיים מעל למחנה ההשמדה (אילוסטרציה) צילום: USN+Earthtrekkers

ראשית, אפתח ואספר שבניגוד לדעה הרווחת, בעלות הברית דווקא הפציצו את אושוויץ - או יותר נכון, את הקומפלקס התעשייתי בקבוצת המחנות. ארבע פעמים ב-1944, מאוגוסט ועד דצמבר, הותקפו מפעלי הדלקים והגומי באושוויץ-מונוביץ, על ידי מבנים של 50 עד 127 מפציצים. פצצות במשקל כולל של אלפי טונות הוטלו על המפעלים. במקרה אחד ב-13 בספטמבר, טס מבנה מפציצי B17 בדרכו לקומפלקס תעשייתי אחר, כשעשן המפעלים היווה נקודת אימות. הנווט שהוביל את המבנה טעה בדרך וזיהה את אושוויץ כמטרתו - ושבע פצצות נפלו על בירקנאו עצמו בטרם התעשת והמשיך למטרה המתוכננת. אז איך יכלו בעלות הברית לטעון שהמשימה אינה אפשרית?

מפציצי חיל האוויר האמריקאי בפעולה צילום: שאטרסטוק

כדי לבחון מבצע שכזה, צריך להבין קודם כל איך התבצעו ההפצצות האוויריות נגד אירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה. אנחנו מדברים על הימים שלפני הפצצות המונחות, ימים בהם נשלחו למשימה מאה מפציצים עם אלף פצצות, ואם שלושים מהן פגעו בול ונפלו רק עשרים מטוסים, היתה זו משימה מוצלחת למדי. לבעלות הברית היו שלוש טכניקות הפצצה: הראשונה התבססה על מפציצי שיוט גדולים וארוכי טווח כמו ה-B17 וה-B24 האמריקאיים והלנקסטר הבריטי. הם טסו במבנים של עשרות ומאות מטוסים, כדי לנצח את הסטטיסטיקה: אש נ"מ ומטוסי אויב היכו בהם בהמוניהם והם נפלו כמו גשם.

מפציץ B17 אמריקאי מעל לבסיס אווירי שהופצץ צילום: שאטרסטוק

השיטה הזו היתה פחות מדויקת, משום שבוצעה מגובה רב ותחת אש כבדה. ארעו מספר מבצעים בהם הגיעו המפציצים בגובה נמוך, אך שיעור האבידות היה גדול ביותר והצוותים הזדקקו למודיעין מיוחד.

מטוס B24 ליברייטור במשימת הפצצה בגובה נמוך צילום: USAF

הטכניקה השנייה התבססה על מפציצים בינוניים ומפציצי תקיפה - למשל ה-B25 וה-A20 - אשר נשלחו בגובה נמוך בידיעה שיצליחו לתמרן טוב יותר ולחמוק מאש נ"מ ארוכת טווח. מפציצים אלה נשאו מעט פצצות והרבה מקלעים, ושימשו בעיקר לתקיפת כוחות ומחנות בשטח ולא תשתיות קבע. גם כאן היה צורך במודיעין מדויק ביותר כדי להשיג תוצאות ולשפר את סיכויי ההישרדות של המטוסים.

מפציץ בינוני מדגם B25 צילום: USAF

הטכניקה השלישית נשענה על מפציצים קלים כמו המוסקיטו הבריטי הנפלא, "מפציץ קומנדו" עליו סיפרתי לכם בעבר. כאן מדובר בתקיפה כירורגית שמתבצעת בידי כוח קטן ומהיר, לרוב מול מבנה אחד בלבד, ועם מודיעין מדויק ברמה נדירה. למשל, הפצצת כלא אמיין בצרפת שבוצעה בדיוק ובתזמון שאיפשר להפיל חומה היקפית ולתת לאסירים לברוח בטרם נחקרו בידי הגסטאפו. 

מוסקיטו: הפסנתר המעופף שהפך לג'יימס בונד עם כנפיים בעוד כל האומות הלוחמות במלחמת העולם השנייה פיתחו מטוסי מתכת, בנתה חברה בריטית אחת מטוס מעץ. מהר מאוד הוא הפך לאגדה: מרגל מעופף, סוכן חבלה והמטוס השנוא ביותר על מפקד חיל האוויר הנאצי. מה קרה לו כשהגיע לישראל? ניצן סדן, 34 תגובות לכתבה המלאה 

כל המבצעים - מהפצצת השיוט השגרתית ועד להפצצת הקומנדו - תלויים בזמינות מודיעין, שצריך לכלול מידע על איומים: אמצעי גילוי וטווחים שלהם, שגרת פעילות מטוסי אויב, מיקומים של סוללות תותחי נ"מ ועוד. בנוסף, יש צורך בחומר מודיעיני על המטרה - ממה היא עשויה כדי לבחור חימוש ומרעום וחשוב מכך - איך היא נראית מן האוויר, כדי שהתוקפים ידעו לאן לכוון את הפצצות. בלי המידע הזה, יחוסלו המטוסים בדרך, או שלא יצליחו לפגוע במטרה הנכונה.

צוות תותח נ"מ 88 מ"מ, מהדגם שאיים יותר מכל על מטוסי בעלות הברית צילום: Bundesarchiv

אבל בעלות הברית לא ידעו כיצד לפגוע בדייקנות בתא גזים ומשרפה; היו אלה מטרות שאף אחד לא הכיר. תאי הגזים היו רובם מתחת לאדמה, מה שגם הקשה על פגיעה בהם וגם על השמדה שלהם. רק מטרה אחת עמדה במלואה מעל לקרקע ולא מתחתיה, והיה מרחק של מאות מטרים בין מבנה למבנה. בעלות הברית כלל לא אימנו את הצוותים שלהם בהפעלת כוונות ההפצצה על מטרה בגודל וצורה שכאלה, מה שצמצם משמעותית את הסיכוי לפגיעה מדויקת.

פענוח אווירי מדויק של מחנה אושוויץ-בירקנאו מקיץ 1944 צילום: USAF

לפי ניתוחי חוקרים, מבצע תקיפת אושוויץ היה מסתיים באסון: כדי להשמיד שניים מתאי הגזים הסמוכים זה לזה במחנה, היה צריך לשלוח 135 מפציצים שיטילו 1,350 פצצות - וזאת, בידיעה שרובן המכריע יפול בסביבת המחנה ולא יפגע בול; מדובר במחנה עצום שמאוכלס בצפיפות מזוויעה, כך שכל תקיפה של תא גזים היתה מובילה למותם של אלפים ופציעתם של אלפים; צריפי מגורים שכנו כ-200 מ' מאחד התאים, כשסטיית פצצה - גם אם כוונה בדייקנות מקסימלית - הגיעה ל-300 מ' ויותר.

גם לו הצליח המבצע טכנית, היה חסר תוחלת; פעולה שכזו היתה מקפיאה את השימוש בתאי הגזים לזמן מה. אך עדיין מדובר בנאצים, חיות ללא רחמים, שיכלו להמשיך את הרצח ההמוני במחנה באמצעים אחרים - כאלה שאי אפשר להשמיד מהאוויר: רובים ואקדחים. זאת, בעוד צוותי תיקונים בונים מחדש את מערכי ההשמדה, ומחזירים אותם לפעולה תוך שבועות; הפצצת אושוויץ לא היתה עוצרת את פעולתו האיומה.

אסירים יהודים חופרים את קבריהם צילום: Wikipedia

וישנה עוד סיבה שאושוויץ בירקנאו לא הופצץ באופן יזום, סיבה שהיא אולי הכואבת מכולן. כשמדברים על "מכונת המלחמה הנאצית", הכוונה היא ליותר מסך החיילים וכלי הנשק שלהם; צבא גרמניה נתמך בידי אלפי מפעלים ורבבות מחסנים - כולם תשתיות קריטיות שיש להפציץ בצורה רציפה כדי לשתק. למכונת המלחמה אלמנט של תיקון ושיקום בלתי פוסק; למשל, העיד ניצול השואה אשר יזרעאל ב-2013, הצליחו הנאצים לתקן תשתית רכבות בטרנסילבניה שהופצצה עד עפר, ותוך יומיים כבר לשלח יהודים למחנות השמדה.

כדי לאפשר הפצצה רציפה ומתמשכת, כשדיוק ההפצצות כה נמוך ומספר המטוסים יורד כל הזמן, הזדקקו בעלות הברית לכל אווירון וכל פצצה. ולפי ההיגיון של בעלות הברית, הפצצה יזומה של אושוויץ בירקנאו לא היתה מקדמת את המלחמה ולכן נטולת ערך מבצעי. הגנרלים התעלמו מהסוגיה ההומנית הכה ברורה; לראייתם, כל פצצה שלא פגעה ביעד צבאי או תשתית תעשייתית, איפשרה להקצות צוותי תיקונים לשיקום מהיר יותר של מטרות אחרות והמשך המלחמה באירופה.

מפציץ בריטי מעל לשטח אירופה הכבושה

כל מה שנכתב כאן הוא סיבות מבצעיות וטכניות לסירוב בעלות הברית, בראיית היסטוריה צבאית וניתוח תורות הלחימה הרלוונטיות. ואולם, ישנם חוקרים הסבורים שהיתה לסירוב גם סיבה פוליטית מזעזעת: אנטישמיות. אומות העולם הבינו שהמלחמה תייצר משבר פליטים חסר תקדים ובעיות הגירה ביום שלאחר כניעת גרמניה, והצלת חיים תחריף אותם. אני לא יודע אם זה נכון, אך תמים לחשוב שבני אדם אינם מסוגלים לקור שכזה; אם יכולים אנשים להרוג מיליוני אחרים ולהתייחס לכך כהדברת מזיקים, אולי אין תחתית לתהומות הרשע האנושי.

מטוסי חיל האוויר מעל לאושוויץ-בירקנאו, 2003 צילום: אתר חיל האוויר הישראלי

ועל כן, מרגש אותי לראות את מטוסי חיל האוויר חולפים מעל למחנות המוות שהפכו למוזיאונים; על כן אני מוצא ביטחון בידיעה שעם ישראל מחזיק את גורלו בידיו, ולעיתים חובקת היד סטיק של F15, כשמאחוריה עוצמה ונחישות שמבטיחות בקול רועם: לעולם לא שוב.