$
במה

"כל מה שראיתי בתיאטרון היה משעמם ומכוער, אז מצאתי דרך משלי"

כך מספר בראיון בלעדי ל"כלכליסט" הבמאי האגדי רוברט ווילסון, שיגיע לפה השבוע כדי להשתתף בפסטיבל ישראל

מאיה נחום שחל 09:1728.05.17
באמצע שנות השבעים צפה המחזאי האירי סמואל בקט בעבודות הראשונות של הבמאי האמריקאי רוברט ווילסון ונשבה בקסמו. "הוא אהב את ההומור ואת האופן שבו השתמשתי בחלל. תמיד הרגשתי קרבה לעולם של בקט, גם הוא כמוני העריץ את צ'רלי צ'פלין ובאסטר קיטון", אומר ווילסון בראיון מיוחד ל"כלכליסט".

 

ווילסון (76), מגדולי במאי האוונגרד של ימינו, יתארח ב־5–6 ביוני בפסטיבל ישראל בירושלים עם ההפקה "הטייפ האחרון של קראפ", מחזה בן מערכה אחת של בקט מ־1958 על סופר מיוסר ומריר החי בעולמו המסוגר. ביום הולדתו ה־69 הוא מאזין להקלטות של עצמו מגיל 39, נזכר באהבותיו, שאיפותיו ורגשותיו ונסחף לדיאלוג עם קראפ הצעיר. זה מפגש פסגה בין בקט לווילסון - שני אמנים גדולים שהיוו אלטרנטיבה לזרם הריאליסטי כל אחד בדרכו.

 

במשך רבע שעה מתחילת ההצגה ווילסון, המגלם את קראפ, נמצא על הבמה בלי לדבר. ברקע רעשים של גשם זלעפות בזמן שווילסון ישוב מאחורי שולחן כתיבה כשפניו צבועות לבן, החלל כולו שחור־לבן, מסתורי ומאיים, והצבע הבולט היחיד על הבמה הוא גרביו האדומים. בהדרגה הוא מתחיל לנוע ולדבר כשצללים ואורות מלווים את תנועתו, מרתק בכל הבעה ומחווה גופנית, מהזזת האצבעות ועד אכילת בננה בצורה מוגזמת. אבל גם ברגעים שבהם הוא אינו עושה דבר אי אפשר להוריד ממנו את העיניים.

 

"הכוריאוגרפית מרתה גרהם אמרה פעם 'אין דבר כזה שאין תנועה, תמיד יש תנועה'. לפעמים כשאתה לא זז אתה נעשה הרבה יותר מודע לתנועה. המלחין ג'ון קייג' אמר שאין דבר כזה שקט, תמיד קורה משהו שמשמיע סאונד, גם כשאין מוזיקה ביצירה היא קיימת ברקע. צריך להקשיב לשקט. גם לשקט ולתנועה דוממת יש עומק".

 

ואכן, לחלל והאופן שבו השחקן עומד על הבמה יש חשיבות גבוהה עבור ווילסון. "אני תמיד מתחיל עבודה מהפן הוויזואלי, משרטט ציורים ודיאגרמות, ורק אחרי כן מגיעים הטקסט והמוזיקה. זה נשאר לי מלימודי הארכיטקטורה (ווילסון הוא בוגר לימודי אדריכלות ומעולם לא למד תיאטרון — מנ"ש). אני מבין דברים טוב יותר כשהם משורטטים ולא כשהם כתובים או נאמרים. אם הצד החזותי אומר את אותם הדברים שהטקסט אומר, אז בשביל מה לצפות בהצגה? הצד החזותי חייב להיות כל כך משכנע שאיש חירש יישב בקהל ויהיה מרותק.

 

שחקנים מתחילים תמיד לעבוד עם הקול והשפה, וזו טעות. צריך להתחיל לעבוד עם הגוף כי הוא המקור הכי חשוב של השחקן".

 

"הדרך שבה שחקנים מקבלים הכשרה שגויה", ממשיך ווילסון, "הם חושבים רק כיצד לנתח טקסט ואינם יודעים דבר על גופם. רואים את זה באופן שבו הם הולכים על הבמה, הם לא מבינים את חשיבותה של המחווה בחלל. שחקן טוב יכול למשוך את תשומת לבו של הקהל בהזזת אצבע אחת".

 

ווילסון ב"הטייפ האחרון של קראפ" של בקט שיעלה בפסטיבל ישראל. שיתף פעולה עם רבים: מפיליפ גלאס ועד וליידי גאגא ווילסון ב"הטייפ האחרון של קראפ" של בקט שיעלה בפסטיבל ישראל. שיתף פעולה עם רבים: מפיליפ גלאס ועד וליידי גאגא צילום: Lucie Jansch

 

"הפכתי לבמאי במקרה"

 

ווילסון ידוע כפרפקציוניסט, וכל אלמנט תיאטרוני מקבל את מלוא תשומת הלב שלו, כולל התפאורה והאביזרים וגודלם ביחס לחלל. אולם הפרט החשוב ביותר עבורו ביצירה הוא התאורה, שהפכה לאחד הסממנים המזהים שלו. "בימוי מחזה מתחיל בתאורה", הוא אומר. "בתיאטרונים עובדים על הצגה ובשבועיים האחרונים עושים תאורה. אני מעצב את התאורה לפני הכל, היא שיוצרת את החלל והיא אמת המידה לכל השאר. תאורה היא ארכיטקטורה, היא מעשה פיסול".

 

קשה לסכם בכמה משפטים את הקריירה הענפה של הבמאי עטור הפרסים, שהוא גם כוריאוגרף, פסל, צייר, מעצב במה, מעצב קול ומעצב תאורה. עשרות הפקות בכל העולם ושיתופי פעולה עם אמנים גדולים, בהם פיליפ גלאס, שאיתו יצר את האופרה "איינשטיין על החוף" אשר הפכה לאבן פינה בתיאטרון העכשווי, לו ריד, לורי אנדרסון, ליידי גאגא, טום ווייטס, מרינה אברמוביץ', ג'ים ג'רמוש, טילדה סווינטון, מיכאל ברישניקוב והיינר מולר.

 

"הפכתי לבמאי לגמרי במקרה, זו היתה תאונה", מספר ווילסון. "לפני 50 שנה הלכתי ברחוב בניו ג'רזי ונתקלתי בילד אפרו־אמריקאי מוכה בידי שוטר. התערבתי כדי להבין למה הוא עושה את זה ומצאתי את עצמי הולך איתו לבית המשפט. כיוון שלא היה לו אפוטרופוס האפשרות היחידה היתה לאמץ אותו, וכך עשיתי. הוא היה חירש ויחד יצרנו את המחזה הראשון שלי ("The Deafman Glance"), והפכנו את המילים לסימנים ויזואליים".

 

העבודה, שארכה שבע שעות ללא מילים, הוצגה במשך חמישה חודשים בהצלחה בניו יורק בפני אולמות מלאים, ובהמשך הגיעה גם לאופרה של ברלין וללה סקאלה — בית האופרה המפורסם של מילאנו. ווילסון המשיך ליצור עבודות תיאטרון, ולדבריו חוסר ההשכלה התיאטרונית השפיע עליו רק לטובה: "לא אהבתי תיאטרון כי כל מה שראיתי היה משעמם ומכוער אז מצאתי דרך משלי. למדתי דרך העשייה, ואני חושב שאם הייתי לומד לא הייתי עושה את סוג התיאטרון שאני עושה".

 

מתוך האופרה "איינשטיין על החוף". אבן פינה בתיאטרון העכשווי מתוך האופרה "איינשטיין על החוף". אבן פינה בתיאטרון העכשווי

 

בפעם האחרונה על הבמה

 

ווילסון מתחבר לעולם אבסטרקטי ופחות נרטיבי. "בתיאטרון צריך לשאול שאלות. זו הסיבה שאנחנו אמנים. אם אתה יודע מה זה - אל תעשה את זה. אינטרפרטציה אינה באחריות הבמאי, המחזאי או השחקן, אלא באחריות הקהל. התיאטרון נועד להפעיל את הראש, אבל עבודה לא צריכה להיות אינטלקטואלית מדי כי אז היא מאבדת את העוצמה. אתה בא לתיאטרון בראש פתוח, וכולי תקווה שגם תצא משם בראש פתוח כי אין לי מסר ספציפי להעביר, אני לא מנסה לשנות את העולם. הקהל חופשי לחשוב אסוציאטיבית ולמלא בעצמו את מה שהוא רואה ושומע".

 

בשנים האחרונות העדיף ווילסון לא לשחק, ולתפקיד קראפ נכנס אחרי עשור שבו לא עלה על הבמה, והוא מצהיר שזה תפקידו האחרון כפרפורמר. "אני מעדיף לביים ולהסתכל מבחוץ, וזה הדבר האחרון שאני מתכוון לעשות כשחקן".

 

בעבר הלין ווילסון על שממשלות לא ערות לחשיבות של האמנות ולא תומכות בה מספיק. "אמנות היא דבר ייחודי, ואם נאבד את התרבות שלנו נאבד את הזיכרון שלנו. האמנים הם היומנים של התקופה, כי זה מה שיישאר עוד 5,000 שנה", הוא מוסיף עכשיו, "פוליטיקה תמיד תבדיל בין אנשים, ואמנות תמיד תישאר. אמנות היא כמו אש שיכולה לחמם, אבל גם לשרוף".

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x