סיפור מפלצתי: העיבוד הישראלי להצגת הילדים "טרופותי" יעלה בקרוב

עכבר מתהלך לו ביער ומחפש אגוז לאכול. בדרך הוא פוגש שועל, ינשוף ונחש שרוצים לטרוף אותו, אך העכבר מלא התושייה מזהיר אותם שתיכף יגיע חבר שלו, טרופותי, שהוא מפלצת גדולה ורעבה. החיות נבהלות ומניחות לו, והעכבר ממשיך בדרכו. לתדהמתו הוא נתקל לפתע ביציר דמיונו.

מי שיש להם בבית ילדים בני שלוש ויותר כבר יודעים שזה ספרה של ג’וליה דונלדסון "טרופותי", שעוסק בעלילותיה של המפלצת הגדולה והרעבה — רב מכר שראה אור באנגליה לפני 18 שנה וכבר נמכר ביותר מ־13 מיליון עותקים בעולם (בישראל בהוצאת כנרת). טרופותי הוא כנראה המפלצת האהובה ביותר בספרות הילדים, כזו שגם עוזרת להם במעט להתמודד עם פחדים.

שנתיים אחרי שפורסם הספר הראשון בסדרה, עלתה לראשונה הצגה המבוססת עליו בתיאטרון ילדים קטן בריטניה בשם "Tall Stories". "כשהתחלנו לעבוד על 'טרופותי' לא היה לנו מושג שהספר יהפוך לתופעה מדהימה כפי שהוא היום", מספרת המנהלת האמנותית של התיאטרון, אוליביה ג'ייקובס, שעיבדה את הספר למחזה ביחד עם טובי מיטשל, שעבד בהוצאת הספרים שבה יצא הספר. "בתחילת החזרות התבשרנו שהספר זכה בפרס ואמרתי לאחד השחקנים 'אולי עכשיו יותר אנשים יכירו את השם של ההצגה' והנה, 16 שנים אחרי — השם הזה ידוע בכל העולם".

אורי יניב ואור ברכה ב"טרופותי". להצחיק את הילדים אבל גם את הסבים צילום: כפיר בולוטין

ג’ייקובס ומיטשל הקימו את תיאטרון הסיפור המוזיקלי־פיזי טול סטוריז לפני 20 שנים במטרה להעלות שתי הצגות בפסטיבל הפרינג’ באדינבורו. מאז התיאטרון, שהוא עמותה רשומה שמטרתה להביא סיפורים גדולים לקהל בכל הגילים, קיבל הכרה בינלאומית ונהפך למפורסם בתחום התיאטרון לכל המשפחה, שמציג בכל העולם. אחת ההצגות שתרמו לקידומו ופרסומו היא "טרופותי" שעלתה ב-2001 ובמשך הזמן התפתחה ורצה כבר 15 שנים.

בין המקומות שבהם עלתה ההצגה: בית האופרה של סידני, ברודווי, התיאטרון המלכותי הלאומי והווסט אנד בלונדון.

לפני שנה וחצי צפה גיל צרנוביץ, המנהל האמנותי של תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער בקטע של ההצגה באינטרנט ונשבה בקסמה. מאז התנהלו מגעים בין התיאטרונים להעלאת העיבוד בישראל וההצגה ובשבת תעלה הבכורה בעברית במסגרת פסטיבל ירון במוזיאון תל אביב בהשתתפות אורי יניב, אור ברכה וצר ואדי אלתרמן (בשעות 11:00,11:30,13:00).

באופן שאינו מאפיין תיאטרוני ילדים, מעורבת ההפקה הבריטית בכל פרט ופרט כדי שההצגה תעמוד בסטנדרטים הגבוהים — עד לרמת בחירת הבדים של התלבושות ופיקוח על יצירתן. על הבימוי הופקדה רבקה וולמן שג'ייקובס שימשה אסיסטנטית שלה לפני 20 שנה בתיאטרון סיפור למבוגרים שהיה בבעלותה באנגליה והציג סיפורים יהודיים. הגרסה הישראלית נאמנה למקור עם כמה רגעים בודדים בהם ניתן חופש פעולה יצירתי מקומי. לג'ייקובס היה חשוב לקחת חלק גם באודישנים להצגה בישראל והיא הגיעה במיוחד לערוך סדנת תיאטרון פיזי למתמודדים.

ג'וליה ג'ייקובס וטובי מיטשל. יוצרים את המחזה ביחד עם השחקנים

"הסגנון של תיאטרון סיפור פיזי תלוי משמעותית בשחקנים שמופיעים בכל הפקה. הדמיון והחוש המשחקי שלהם הם חלק אינטגרלי מההצגה והדינמיקה ביניהם קובעת את ההתפתחות, לכן הליהוק הוא חלק מכריע והיה לי חשוב להיות נוכחת באודישנים".

ג'ייקובס ממשיכה ואומרת כי "אנחנו לא שוכחים לרגע שרוב רוכשי הכרטיסים שלנו הם בוגרים: הורים וסבים, ואנחנו מכוונים לכך שההצגה תהיה מהנה לא פחות עבורם. לפעמים אני רואה שלושה דורות של משפחה צופים יחד וצוחקים ואז אני מבינה מדוע אני כל כך אוהבת את העבודה שלי. המבוגרים שוכחים כמה נפלא זה לשמוע סיפור טוב". כשהיא נשאלת אם כיהודייה היה חשוב לה ש"טרופותי" יעלה בישראל, היא עונה ש"זה מאוד חשוב לי שההצגה תיראה על ידי קהל רחב ככל האפשר, בלי קשר לתרבות או למורשת שלי. אני נרגשת שבתיאטרון אורנה פורת התחייבו להעלות את ההצגה גם בעברית וגם בערבית, כי זה היה אחד התנאים שלנו היה חשוב לנו שצופים משתי הקהילות ייהנו ממנו. אני כבר נרגשת לקראת החזרות על הגרסה בערבית".

שיטת העבודה של הטול סטוריז כוללת תהליך חזרות ארוך והדרגתי עם סיעור מוחות, סדנאות ומפגש קריאטיבי של כל הנוגעים ביצירה. "אנחנו נכנסים לחזרות עוד בלי מחזה, שאותו אנחנו יוצרים יחד. זו דרך קצת מפחידה לעבוד אבל זה מאפשר לנו הרבה חופש".

אחד היתרונות הגדולים של התיאטרון הוא שרכש את הזכויות מג'וליה דונלדסון בזמן הנכון. "פגשנו את ג’וליה סמוך ליציאת הספר. היא מאוד אהבה את התוכניות שלנו. בפעם הראשונה שהיא באה לראות את ההצגה ישבנו עצבנים בצדי הבמה. למרבה המזל היא נהנתה מאוד".

הנגשת התיאטרון לדור הצעיר הוא מניע חזק שעומד מאחורי העשייה של ג'ייקובס ושותפיה, היא אומרת לסיכום. "אני לא יכולה לחשוב על משהו יותר חשוב שמטפח ומעודד יצירתיות ודמיון אצל ילדים מאשר תיאטרון. חייבים לתת לילדים הזדמנות לחלום ולדמיון שלהם לרוץ חופשי. אם נחשוף ילדים לתיאטרון בגיל צעיר הם יגדלו עם התחושה שתיאטרון זה לכולם, לא רק לכמה בעלי פריבילגיות. ויש לנו הפוטנציאל לעורר את הדמיון של הדור הבא של האמנים.